מסיבת הגמר של בית הספר היסודי שלי, הייתה מסיבה מרשימה שנערכה בנוכחות קהל של כאלף איש שכלל בני משפחה, מכרים, אנשי צוות בית-הספר ועוד כמה נציגי ציבור נכבדים שכבדו את האירוע בנוכחותם.

על הבימה נערכה הצגה אותה הפיקה במאית מקצועית והמשפטים אותם הייתי אמורה לומר זכורים לי עד היום בבהירות רבה, כמו גם הסיום הטרגי של זריקתי מהבמה בגלל חברתי טלי.

טלי ואני שחקנו בתפקיד של בנות בית ספר המקנאות בחברתן המצליחה, רותי. עמדתי על הבימה נרגשת, חוששת, מוארת באורות מסנוורים ומביטה לכיוון סבתי ואימי שעקבו אחרי ממרחק.

הכרזתי בקול דרמטי: "הכל כאן הולך לפי פרוטקציות", וחיכיתי לטלי שתענה לי: "ככה זה בחיים". תרגלנו את הדו-שיח הזה עשרות פעמים בחזרות הארוכות.

אך הפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, התשובה בוששה להגיע, ובמקומה נשמע צחקוק בלתי נשלט, טלי צחקה צחוק היסטרי. הבמאית התעשתה מייד, היא כבתה את הרמקול של טלי ורמזה לשתינו לעזוב את הבמה.

התפקיד שלנו היה תפקיד שולי, ובעזרת כמה קטעי קריינות שהבמאית אלתרה במקום המשיכה ההצגה בלעדינו. חזרתי לחדר ההלבשה. חשתי תסכול עצום חונק אותי, כל כך רציתי להציג, נלחמתי על התפקיד, השתתפתי בכל החזרות בדייקנות של שעון שוויצרי וכעת סולקתי כך מהבמה בבושת פנים בגלל טלי.

"טלי, למה עשית את זה?" כעסתי עליה, "אם יש לך אימת קהל היית צריכה לטפל בזה לפני ההצגה הגדולה, בעצם בכלל לא היית צריכה להשתתף בהצגה, מה הרעיון לעמוד על הבמה ולצחוק כמו אדיוטית?"

"היו לי כל מיני פטנטים להתמודד עם אימת הקהל, אבל הם לא עבדו..." ענתה לי טלי כשדמעות בעיניה, "כל כך התבלבלתי מהקהל".

שיתוק ממצבי לחץ

כילדה בת ארבע עשרה לא הבנתי את טלי. לא הזדהיתי עם תסכולה והרגשות שלי כלפיה הכילו כעס בלבד. היום אני מבינה אותה. אני מבינה מציאות בה יש לאדם תוכניות יפות, תיאוריות חינוכיות, אך מצבי לחץ משתקים אותו, מבלבלים אותו וגורמים לו להגיב הפוך ממה שהשכל הישר מציע.

הילד חוזר הביתה באמצע יום לימודים, זה קורה לו כבר פעם רביעית בשבועיים האחרונים. האם מתחילה להילחץ והמחשבות טסות בראשה ללא שום צנזורה, מה יהיה הסוף עם פרא-האדם הזה?' 'כמה זמן יסכימו להשאיר אותו במסגרת?' 'למה הוא עושה לנו את זה', 'למה הוא כזה חצוף?'

הילד עומד מרושל בפתח ומחייך חיוך אדיש, והמלים יוצאות פתאום מהפה ללא כל בקרה: "איציק, מה יהיה איתך? למה אתה חייב תמיד לעשות בעיות? למה אתה כזה ילד?"

איציק מסתגר בחדרו, ואמו רוצה לקחת את המילים שאמרה בחזרה: "לא הייתי צריכה לקבל אותו כך, הוא ספג בכיתה כמות של גערות שתספיק לו לעוד שנים ארוכות... בבית הוא זקוק למישהו אכפתי שישב וילבן יחד אתו, מהי בדיוק הנקודה המפריעה לו וגורמת להתנהגותו הפרועה".

הלחץ מהמקרה המביש בתוספת התנוחה המתריסה של הילד, גרמו לאמו להגיב מהבטן במקום מהראש, ולסבך את המצב הקיים.

להתכונן מראש

מעשה במורה שיצא עם קבוצת תלמידים ליער. "אם תתקלו בכלבים אל תפחדו ואל תברחו" הרגיע המורה את תלמידיו, "פשוט תגידו בקול: 'לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו', והכלבים לא יפגעו בכם לרעה".

המורה רק סיים את המשפט ושני כלבי בולדוג מאיימים רצו לעבר הקבוצה בניתורים פראיים ונביחות אכזריות. המורה נמלט מהמקום כל עוד נשמתו בו ותלמידיו אחריו. כשהגיעו לפאתי היער ונפלו קצרי נשימה על העשב הירוק, שאלו התלמידים את המורה:

"מדוע לא אמרת לכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו?"

"הכלבים נבחו כל כך חזק, הם לא הניחו לי לומר זאת", ענה להם.

במצבי לחץ כשהכלבים נובחים בקול, המחשבות מסתחררות, האם יש דרך שתאפשר לנו לפעול בשיקול דעת למרות המצב המלחיץ?

כן, בהחלט.

ראשית כל, עלינו לתרגל קודם את תגובותינו ב "יבש". לדוגמא, במקרה של ילד עם בעיות התנהגות. בזמן רגוע, צריכה אמו לשבת ולחשוב: מה הם הצרכים הרגשיים שלו, מה מרסן אותו, מה מרגיע אותו, ומה אסור לומר לו. כשהילד מגיע הביתה לאחר "שנזרק" מהכיתה, יש לה דרך פעולה מוכנה, שעליה רק לבצע אותה, בדיוק כמו שתכננה בזמן הרגוע.

שנית, להתכונן למצב הלחץ. לדמיין את עצמי נקלעת לאותה סיטואציה מאימת ומתמודדת עמה בהצלחה.

ילדה שיש לה אימת קהל צריכה לדמיין את עצמה במוחשיות, עולה על הבימה מול קהל גדול ומדברת. עליה לצייר את המצב פעם אחת , פעם שניה, פעם שלישית עד שהציור יפסיק להלחיץ אותה, ואז כשתעלה לבמה תרגיש מוכנה ובטוחה.

בנוסף לזאת, עלינו להעמיד את המצבים המלחיצים בפרופורציה מתאימה. בסופו של דבר לאחר כמה שבועות, ימים, שעות, או רגעים, אף אחד לא מתנדב לזכור את "הפשלות" שלנו, חוץ מאתנו כמובן...