מסיבה זו, אופני הפעולה הראשוניים של האלוקים, מבטאים חסד אינסופי, בניגוד לקפדנות והדקדקנות המיוחסות לגבורה. המידה נקראת גבורה, בשל העוצמה והחרון הבאים לידי ביטוי בדין האלוקי המוחלט.

אף על פי שהתיאור המובא לעיל אינו שגוי, שורשי הגבורה עמוקים הרבה יותר מאשר ביטוי של קפדנות ומשפט גרידא.

על מנת לפתח הבנה עמוקה יותר של הגבורה, הבה נחזור אל פעולת הבריאה, אשר נבעה מתוך חסד חסר גבולות.

התלמוד אומר:

"זכור רחמיך ה' וחסדיך" ... בשעה שברא הקב"ה את העולם, היה מרחיב והולך ... עד שגער בו הקב"ה והעמידו, שנאמר "עמודי שמים ירופפו ויתמהו מגערתו" ... דכתיב: "אני א-ל שדי" - אני הוא שאמרתי לעולם די! (חגיגה י"ב עמוד א')

כלומר, כאשר הקב"ה ברא את העולם, העולם הלך והתפשט, עד שהקב"ה אמר: די!

חסד כשלעצמו הוא אינסופי. עקרונות הדין לעומת זאת, מוגבלים ופועלים על פי העיקרון של "עין תחת עין" או "מידה כנגד מידה", כשהמרכיב השני מגביל את המרכיב הראשון. לדוגמא: אם סחורה נמכרת תמורת כסף, אזי סכום הכסף שמשולם, מגדיר ומגביל את כמות הסחורה הנמכרת.

חסד חסר גבולות

אולם, כשמשהו ניתן ללא תמורה, אזי לא נכפים עליו גבולות. אמנם, כשמדובר באדם הפועל במידת החסד, הוא מוגבל על ידי המשאבים העומדים לרשותו. אבל, האלוקים הוא אינסופי, ולכן החסד שלו חסר גבולות אף הוא.

כאשר האלוקים ציווה "די!" הוא הביא לעולם מושג חדש, בלתי מוכר עד אז: מושג של גבולות או תיחום - מושג של סופיות.

אבל מה מגדיר את הגבול הזה? הרי הוא אינו נובע מתוך מגבלה כלשהי במשאבים האלוקיים או ביכולתו, משום שלאלוקים אין מגבלות. אלא, הגבול נובע מתוך מוגבלותו של המקבל. האלוקים קבע, שמערכת היחסים עם האדם, תהיה בבחינה של "דבר תמורת דבר". אם לאדם יהיה מספיק "כוח קניה" הוא יוכל לרכוש קניינים באופן שקול, ואם לא, הוא יסתדר בלעדיהם.

לכן, בתוך תכונה זו של גבורה, קיימת המערכת השלמה של שכר ועונש, וזו גם הסיבה שמייחסים אותה, לעתים קרובות, למידת הדין. מנקודת הבריאה, כשהאלוקים ציווה "די!", גמילות החסדים שלו כבר לא הייתה חסרת גבולות ואינסופית; היא הוגבלה ל"כוח הקנייה" האנושי.

האין בכך נסיגה? - האלוקים, שיש לו רצון אינסופי להעניק, מגביל את רצונו למנות זעומות שהאדם מסוגל 'לרכוש'? למה בכלל שהאלוקים יגביל את החסד שלו?

התשובה היא, שאילו האלוקים היה נוהג איתנו רק דרך נתינה אינסופית, אז אולי היו לנו הרבה מתנות, אבל הקיום שלנו היה הופך לחסר משמעות. לא היה זה משנה כלל, אם היינו כאן או לא, העולם בכל מקרה, היה מקבל וממשיך לקבל, בלי שום קשר אלינו.

אם העולם מקבל רק מה ש"הרווחנו" בשבילו, אז הקיום שלנו הופך לבעל משמעות.

אבל אם העולם מקבל רק מה ש"הרווחנו" בשבילו, אז הקיום שלנו הופך לבעל משמעות.

נתאר מצב לדוגמא, שבו אדם הזקוק לפרנסה, מועסק כפועל על ידי חברו. הוא מוצב ליד פס יצור, מייצר ומקבל שכר סביר. יום אחד הוא מגיע למפעל בשעת לילה מאוחרת, ורואה משאית האוספת את כל המוצרים שייצר ומשליכה אותם לאשפה. בבת אחת הוא מבין, שה"משרה" הזו היא בעצם צדקה, ושכל העבודה שלו חסרת משמעות.

האם לדעתך הוא יהיה מסוגל להמשיך ולעבוד שם?

בואו ונרחיב את הציור הנ"ל - אדם חולני תלוי לחלוטין באנשי חסד ובנדיבים. אנשים דואגים לכל צרכיו, ובכל זאת הוא מתחיל לקמול מבחינה מנטאלית ורגשית. מדוע? משום שהוא מרגיש, שאין לו קיום כאדם, הוא חסר ערך. שהרי רק כאשר מעשיו של האדם נושאים בתוכם איזושהי חשיבות, הוא מסוגל להרגיש בקיומו העצמי והנפרד.

קיים כאן פרדוקס עוצמתי. מצד אחד, אנחנו יראים מאותה מידה של גבורה. מידה זו אחראית לקושי שלנו להצליח בעולם הזה, כשכל פעולה שלנו נבדקת ונשקלת, ואנו שורדים בו מכוח המעשים שלנו עצמנו. יחד עם זאת, זוהי הדרך היחידה שבה אנחנו יכולים לשרוד! אילו היה העולם מונהג אך ורק בחסד, אז כל משמעות קיומנו הייתה דומה לזו של אדם שנכלא במוסד לכל ימי חייו. נכון, לא חסרה קורת גג לראשו, אין לו מחסור של מזון או ביגוד, אבל הוא אומלל.

גבורה כאיפוק

חז"ל אומרים, שבתחילה עלה במחשבה [של אלוקים] לבריאתו [את העולם] במידת הדין... [משום שקיומו האמיתי של האדם הוא בדין].

קביעה זו עלולה להיראות כסתירה, משום טענתה, שהעולם היה אמור להיברא במידת הדין. האם לא אמרנו בפרק הקודם שהבריאה היא בהכרח פעולה של חסד, ושמעצם ההגדרה הפעולה הראשונה חייבת להיות חסד?

התשובה היא, שאנחנו לא יכולים לערב בין פעולת הבריאה, לסובלנות ההדדית של החיים בבריאה.

לדוגמא, הבה נבדוק הורים המגדלים ילד, או אדם עשיר המחליט לגמול חסד עם האביון. שניהם מבינים, שהדרך הטובה ביותר לעזור לאדם, היא לדאוג לו לאפשרות של קיום עצמאי. ההורים מעניקים לילד את החינוך הטוב ביותר, והעשיר נותן לעני משרה. בשני המקרים הפעולה הראשונית הייתה חסד. פעולה שאין בה כל 'תשלום' עבור טובה קודמת או ציפייה לגמול עתידי כלשהו. אבל בשני המקרים, החסד הראשוני רק פתח בקיומה של מערכת היחסים.

בהקשר זה חז"ל לימדו אותנו, שהבריאה הייתה פעולה של חסד, אבל מערכת היחסים והבסיס לקיום המתמשך מכאן ולהבא, צריכים להתבסס על דין מדוקדק, על אף שבסופו של דבר הם לא. (נראה בעתיד כיצד זה השתנה).

ישנה נקודה נוספת הקשורה לגבורה, המעוררת נושא לדיון: המלה "גבורה" משמעותה עוצמה וכוח. אפשר להבחין כאן במבט ראשון, ברמיזה על חרון האלוקים בהענישו את הרשעים וכו', מה שנראה בעינינו כפעולה של השתלטות עוצמתית.

האלוקים לא "הורג" מישהו - הוא פשוט מפסיק להעניק לו חיים.

אבל זו תהיה טעות מצדנו לראות זאת כך. המצב הבסיסי של הענישה האלוקית, כולל בתוכו מניעת טובה, שהייתה עשויה להגיע אל האדם באופן אחר. האלוקים לא "הורג" מישהו - הוא פשוט מפסיק להעניק לו חיים. הוא לא צריך לרושש אומה - הוא פשוט מפסיק להוריד גשם. גבורה ביסודה היא פעולה של ריסון ובלימה.

באיזה אופן באים לביטוי הכוח והעוצמה של הגבורה?

התשובה מונחת בדברי חז"ל בהתייחס לאופיו של האדם:

איזהו גיבור? הכובש את יצרו. (פרקי אבות ד' א')

חז"ל לימדו אותנו שתי נקודות יוצאות דופן באמירה פשוטה זו.

ראשית, הכוח שדרוש על מנת לעמוד בפני דחף פנימי, צריך להיות גדול יותר מזה הדרוש על מנת להתנגד ללחץ חיצוני. הרבה חיילים אמיצי רוח נפלו, כשמדובר היה בהתמכרות אישית כלשהי.

שנית, עמידה בפני דחף פנימי דורשת כוח רב יותר מהתפרצויות חד פעמיות של גדולה. אם התקפה היא ההגנה הטובה ביותר, הרי זה משום שהרבה יותר קשה לרסן את האויב, מאשר להתגבר עליו במבצע חד פעמי.

הבה ניקח כעת את הדוגמא הזאת ונשליך אותה על מערכת היחסים של האלוקים עם האדם.

הכוח הראשוני בעולם הוא חסד. זהו גילויו של הרצון האלוקי לתת לאדם את כל מה שאפשר.

הכוח השני הוא גבורה, שמרסן את הכוח הבסיסי הראשון של ההשגחה העליונה, ומבקש ממנו שלא לתת.

נמשיל זאת אם כך להורה, שרואה כיצד התינוק שלו מתאמץ ללכת. כשהקטן נופל שוב ושוב, ההורה חייב לשלוט בעצמו בכל כוחותיו על מנת שלא להושיט לו יד לעזרה. זוהי גבורה בעוצמתה הרבה ביותר.

מאמר 11 מתוך 25 בסדרת תורת הקבלה << למאמר הקודם תורת הקבלה, פרק 10: חסד - "עולם חסד יִבָּנה" למאמר הבא >> תורת הקבלה, פרק 12: חסד וגבורה - הגישה הדו צדדית