מדוע משמשת המילה יסוד לתיאור מידה זו?

הבה נבדוק תחילה מהם יסודות בעולם הבנייה. אדם בונה מבנה גדול ומרשים. המבנה יכול להיות בנוי מהחומרים המשובחים ביותר, ובשיטות הבנייה המתוחכמות ביותר, ובכל זאת, אם לא יעגנו אותו היטב אל סלע האם, הוא עלול לשקוע אל תוך האדמה ולהעלם. יסוד, אם כך, הוא האמצעי שמאפשר לבניין לעמוד יציב על גבי הקרקע.

העולם שנברא דומה לאותו בניין גדול. הוא יפה ומרשים, אבל על מה הוא עומד?

הדבר מתואר בפסוק "תולה ארץ על בלימה" (איוב כ"ו, ז') כשהמלה "בלימה" משמעותה "בלי-מה", כלומר - לא כלום. "בלימה" זו, אינה מתייחסת רק לריק שבחלל, אלא מעבר לכך, היא מתייחסת למטרת הקיום.

למרות שבעולם הגשמי נוכל לעקוב צעדים רבים לאחור, בעקבות שרשרת ארוכה של סיבות ותוצאות, לעולם לא נצליח להגיע עד לשורשה הראשוני. מהיכן מגיעים כל אותם חוקים השולטים ברצף האירועים? מהי הסיבה של הסיבה הראשונית? אין סיבה שורשית הגיונית שגרמה לכל השאר - היא עצמה חסרת סיבה!

התשובה לפרדוקס זה היא מידת היסוד. זהו עמוד התווך הראשוני עליו ניצב העולם.

עמוד התווך האלוקי

אבל מהו בדיוק עמוד התווך האלוקי? זהו הרצון האלוקי להשפיע חסד על האחרים.

אלמלא היה רצון אלוקי כזה, אזי לא הייתה אפשרות קיום לְעולם, שלכאורה ניצב כעצמאי ונפרד מהאלוקים. רק משום שהאלוקים "רוצה להעניק", הוא ברא את העולם עם חוקים משלו, ובני אדם שרואים את עצמם, כישויות עצמאיות לחלוטין.

זהו עמוד התווך, שעולה מתוך סלע האם של המציאות (שזהו האלוקים עצמו) והופך ליסודו של העולם.

נבדוק את ההשוואה הבאה:

אדם מתפתח מתא בודד (בעוד שההתעברות דורשת שני תאים - תא האם ותא האב - פעולת הבאת ילד לעולם מתחילה על ידי האב). מהו המקור של אותו תא בודד? רצונו של האב להוליד ילד. מדוע רצה האב להביא ילד לעולם? לשאלה זו אין תשובה שניתן למצוא מקיומו הפשוט של הילד.

אנחנו שואלים את עצמנו, מדוע העולם הזה קיים?

אותו דבר נכון גם לגבי מידת היסוד. אנחנו שואלים את עצמנו, מדוע העולם הזה קיים? ועונים: משום שהאלוקים בחר להעניק לנו קיום. תשובה זו עולה בבירור מתוך העובדה שאנחנו חיים. אך ההסבר לשאלה, מדוע מלכתחילה רצה האלוקים לתת לנו חיים, אינו עולה מקיומו של העולם.

נתאר שפלוני חוטף מכות מאלמוני שפתאום צץ משום-מקום. הדבר היחיד שהקרבן יכול לקבוע בצורה הגיונית, הוא שמישהו רצה להכאיב לו. הסיבה "למה" קדמה ליחסים ביניהם, והיא יכולה להישאר רק בגדר השערה ודמיון, הגם שהתוצאה לאותה "סיבה" יכולה להיות גלויה לעין כל.

כך גם "רצונו של האלוקים לברוא", הוא הקשר הראשון עם האלוקים. הסיבה, מדוע הוא בנה את העולם, שייכת ל"פרה-היסטוריה" האנושית, ואינה נמצאת ברמה של הסקת מסקנות, למרות שהתוצאה ברורה ואמיתית.

היסוד הוא הגשר שמקשר בין האלוקים למין האנושי.

יסוד הבריאה

הבה נרחיב את מושג היסוד לתחום אחר: שבעת ימי הבריאה, מקבילים לשבע הספירות הנמוכות יותר - מ"חסד" ועד ל"מלכות" (השאלה, מדוע שאר הספירות אינן מיוצגות בימי השבוע, היא נושא לדיון אחר). היום השישי בשבוע, מקביל לספירה השישית - יסוד.

נבדוק שתי נקודות שקשורות ליום השישי וממחישות מושג זה.

הראשונה, קשורה לנושא ההכנות לקראת השבת. ששת ימי השבוע הם ימי עבודה, שבהם אנחנו עמלים קשה כדי להשיג אוכל וצרכים אחרים. בשבת, אנחנו אוכלים את מה שהפקנו בששת הימים הקודמים. אבל, אי אפשר להשתמש בשבת, בכל מה שהופק במשך שאר ימות השבוע. התורה אומרת: "והיה ביום השישי, והכינו את אשר יביאו" (שמות ט"ז, ה). כך, יום ששי הוא היום שבו המזון עובר תמורה, ממזון של ששת ימי המעשה, למזון של יום השבת.

כאשר בני ישראל נדדו במדבר, הם לא לקטו מן לשבת במשך כל ימות השבוע, אלא, ביום ששי ירדה מנה כפולה של מן, והיא שמשה כמזון לשבת. כך, תפקד יום השישי כ"צינור" לשבת.

יום ששי הוא העמוד שתומך בשבת, ומאפשר לה לעמוד על הקרקע היציבה של ימי המעשה.

יום ששי, ממש כמו אנדרטה יקרת ערך, הניצבת גבוה על גבי בסיס, שתפקידו לחבר אותה לקרקע, הוא העמוד שתומך בשבת ומאפשר לה לעמוד על הקרקע היציבה של ימי המעשה. מבחינה זו, מדמים את יום השישי ליסוד.

הנקודה השנייה שקשורה ליום ששי, מתייחסת לברייה שנבראה ביום זה - האדם.

הסברנו במאמר הקודם, שיסוד, הוא המידה שמאחדת שמים וארץ. היא המאפשרת את המעבר של הרוחני והאלוקי אל תוך העולם החומרי.

בעולם קיימים שלושה סוגים של ישויות:

1. העולם החומרי - מינראלים, צמחים ובעלי חיים - חסר יכולת להשפיע רוחניות על עצמו.

2. העולם הרוחני של מלאכים ודומיהם - חסר יכולת לתרגם את ערכיו לתוך העולם החומרי.

3. ובן האדם - בעל נשמה רוחנית וגוף גשמי וכתוצאה מכך, מסוגל להעביר ערכים מעולם זה לאחר. זוהי הדוגמא המתאימה ביותר למידת היסוד.

כך, יום ששי הוא יומה השישי של הבריאה, שמבטא יסוד. זה היום שמוביל את תפוקת הימים האחרים ומתעל אותה אל תוך השבת. האדם נברא ביום השישי, וככזה מהווה את הישות, שמאחדת בתוכה את הבריאה הרוחנית הנעלה ביותר, תוך כדי עיצוב העולם הגשמי.

כל זאת, מפני שיסוד הוא המידה האלוקית, שמתעלת את כל המעשים האלוקיים אל תוך הקיום הגשמי.

מאמר 22 מתוך 25 בסדרת תורת הקבלה << למאמר הקודם תורת הקבלה, פרק 21: יסוד – המתורגמן למאמר הבא >> תורת הקבלה, פרק 23: מלכות – הממלכה הפנימית