עדי חוג'ה ציינה את יום השנה השני לפיגוע החבלני בו כמעט נהרגה, בהכנות לניתוח ה-26 במספר שלה. באותה שבת גורלית, שנתיים לפני כן, הלכו עדי וחבריה לאכול גלידה במדרחוב בן יהודה. שני מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם, הרגו 12 צעירים, ופצעו עוד הרבה.

הרופאים אמרו לאמה של עדי, מולי, שלא יוכלו להציל את בתה. כשתחזיותיהם התבדו ועדי המשיכה לחיות, הם אמרו למולי, שייאלצו לקטוע את רגלה הימנית שנפצעה קשות בפיגוע. אך בדרך נס הם הצליחו לחבר את הרגל. מאז עברו שנתיים והרגל לא נרפאה לגמרי, והיא עדיין גורמת לזיהומים ולכאב אצל עדי. איום הקטיעה עדיין קיים.

אני יושבת לצד מיטתה של עדי, בחדר אפרורי בבית החולים הדסה, שבוע לאחר הניתוח האחרון שלה. "מה הם עשו הפעם"? אני שואלת את אמה של עדי.

"הם שמו פלטה ממתכת עם פין", עונה מולי.

"אבל היתה לה פלטה ממתכת בחורף שעבר", אני מוחה. "אני זוכרת שהיא סיפרה לי שהיה לה קר בגלל הפלטה. בניתוח האחרון הוציאו את הפלטה כי הרופאים חשבו שהיא גורמת לזיהומים".

"נכון", אמרה מולי, "אבל הרגל שלה נשברה, אז הם היו חייבים להחזיר את הפלטה".

הסתכלתי אל הנערה הקטנטונת שישבה על המיטה, ושאלתי: "אז איך את מרגישה, עדי?"

עדי עונה לי במלה אחת: "מר".

איך אני יכולה לנחם אותה, על הכאב, על הטראומה, ועל השנתיים שנגזלו מחייה הצעירים? אני מתאמצת למצוא משהו חיובי להגיד, כשתכונה ליד דלת המחלקה של עדי מסיחה את דעתי. איש מנסה להסיע אישה בכסא גלגלים בין הכסאות והמיטות. האישה צעירה, פניה יפים, רגליה מצומקות. האיש דוחף את כסא הגלגלים היישר למיטתה של עדי.

"באתי לומר שלום", אומרת הצעירה לעדי. "משחררים אותי".

שמה של הצעירה הוא ליאורה. היא ועדי נפרדות זו מזו בחום, ואביה של ליאורה מסיע אותה אל מחוץ לחדר.

"מה הסיפור של ליאורה?" אני שואלת את עדי.

"היא נכה לגמרי", עונה לי עדי. "היא משותקת מהמותניים ומטה... מלידה".

אני בדרך כלל לא מתפלספת עם נפגעי טרור, אבל אני בקשר קרוב למדיי עם עדי, ואני מעיזה: "את יודעת, את יכולה לראות את חצי הכוס המלאה שלך. בהשוואה לליאורה, יש לך מזל. כשתחלימי מהניתוח הזה, תוכלי ללכת שוב".

"אני אדדה עם קב", היא מתרעמת עליי.

אני מנסה טריק אחר. "איבדת המון, עדי, אבל הרווחת אפילו יותר. רוב הנערות בגילך הן שטחיות ומרוכזות בעצמן. בגלל כל מה שסבלת, את נהיית עמוקה יותר, מבינה יותר, רגישה יותר לסבלם של אחרים. לפני הפיגוע יכולת להתחבר כך עם ליאורה?"

עדי חושבת לרגע. "לא", היא עונה ומהנהנת. "אם להיות כנה עם עצמי... לא הייתי מתחברת אליה בכלל. לא הייתי רוצה להסתכל על בחורה נכה. לא הייתי מדברת איתה".

"את רואה כמה גדלת?"

עדי לא מקשיבה לי. היא מסתכלת אל מעבר לכתפי, אל המסדרון, ולפתע צועקת: "זה מלכיאל! אמא,לכי תביאי אותו! תגידי לו להיכנס!"

מלכיאל

מולי רצה למסדרון, וחוזרת עם בחור באמצע שנות השלושים לחייו, חבוש כיפה, לבוש במדים הכחולים של עובדי הניקיון של העיריה. "מלכיאל, אני כל כך שמחה לראות אותך!" עדי מתלהבת, ומחייכת חיוך רחב.

אני מביטה באיש. נדמה לי שאני מזהה אותו, אבל מדוע הוא לבוש כאוסף אשפה? "אתה מלכיאל לרנר, נכון?", אני שואלת.

הוא הסביר לי שהוא הציב לעצמו משימה: לבקר כל פצוע בבית חולים בישראל.

פגשתי את מלכיאל בחתונה במאי שעבר. הוא נתן לי את כרטיס הביקור שלו, עליו נרשם: "אחי הפצועים". הוא הסביר לי שהוא הציב לעצמו משימה: לבקר כל פצוע בבית חולים בישראל, בין אם כתוצאה מפיגוע חבלני או מתאונה צבאית.

הוא הראה לי ולבעלי תמונה מחתונתו לפני שנתיים. בתמונה יושב מלכיאל, החתן גדל הגוף, בכסא המורם באוויר. "זה אוהד", מצביע מלכיאל בגאווה אל אחד הצעירים שמרימים את הכסא. "הוא איבד רגל בלבנון ב-1997, אבל הוא כאן בתמונה, רוקד ומרים את הכסא שלי".

יום לפני שפגשתי את מלכיאל, התרחש פיגוע בעפולה, השוכנת, כידוע, במרחק של שעתיים וחצי נסיעה מירושלים. אני לרוב מבקרת את פצועי הפיגועים בבתי החולים בירושלים, ולא התכוונתי לנסוע לעפולה, אפילו שיש לי מכונית. מלכיאל, בניגוד אליי, התעורר באותו בוקר בשעה חמש, וכיון שאין לו מכונית, נסע באוטובוס לחיפה, ומשם לקח עוד אוטובוס לעפולה, כדי לבקר את הפצועים. חמש עשרה שעות לאחר מכן, יצא בשעה מוקדמת מהחתונה כדי לעבוד במשמרת לילה כפקיד בבית מלון. מסירותו היתה מדהימה.

אך כעת, בחדרה של עדי בבית החולים, הוא נראה לי מוזר. מדוע הוא לובש את מדי עובדי התברואה האלה? אני יודעת שאחד מאחיו הוא עורך דין, ואח אחר הוא מתכנת מחשבים. אני שואלת אותו למה הוא לבוש כך.

"פוטרתי מהמלון", הוא ענה, "ואני עובד כמנקה רחובות. אפשר לראות את זה בשתי דרכים: אפשר להגיד שזאת עבודה מלוכלכת ומגעילה, או להגיד שזוהי ירושלים, עיר הקודש, חצר המלך, ושיש לי הזכות לנקות ולייפות חצרו של המלך".

ובדיוק דיברנו על ראיית חצי הכוס המלאה!

"חוץ מזה", ממשיך מלכיאל, "השעות נוחות. אני קם בארבע וחצי בבוקר, מתפלל, תופס את האוטובוס של חמש וחצי, מתחיל לעבוד בשש, מסיים באחת, וכך אני יכול להספיק לבקר שניים או שלושה פצועים אחר הצהריים.

כיון שמלכיאל עוקב אחר מצבם של כל פצועי הפיגועים בישראל, אני שואלת אותו לשלומה של מ. ג. בת העשרים שפגשתי לפני 20 חודשים, במחלקת טיפול נמרץ, לאחר פיגוע שאירע בירושלים. היא היתה פצועה קשה בצוואר ובראש, ופניה התנפחו עד כדי פי שניים מגודלם המקורי. חודש לאחר מכן, פגשתי את הוריה בחדר ההמתנה של מחלקת הטיפול הנמרץ. מ. ג. היתה עדיין חסרת הכרה.

"לפני שבועיים", מבשר לי מלכיאל בחיוך, "היא אמרה ברכת הגומל". רוצה לראות תמונה שלה?"

מלכיאל מוציא ערימת תמונות מתוך שקית הפלסטיק שלו. הוא מראה לי תמונה בה הוא עומד ליד אישה צעירה ומלאת חיים, שפניה המחייכות נראות כמפה טופוגרפית סגולה. אני נרתעת באימה, ותוהה ביני לביני, איך אישה, תהיה בטוחה בעצמה ככל שתהיה, מוכנה להצטלם במצב כזה. חיוכה מגביר את התהייה שלי.

"תני לי לראות!" מבקשת עדי. אני מושיטה לה את התמונה. מלכיאל מתחיל להעביר את התמונות בינינו. באחת מהן הוא מלווה בשתי נשים צעירות, מחייכות. אחת היא מ. ג., ולשניה יש פנים מעוותות כשל מ. ג. "זאת", הוא מסביר, כשהוא מצביע על האשה השניה, "היתה מלצרית בבית הקפה שהתפוצץ בתל אביב".

עדי שואלת ברתיעה: "האם הפנים שלהן יבריאו?"

"מ. ג. תיראה טוב יותר, בסופו של דבר", מסביר מלכיאל. "אבל למלצרית יישארו צלקות".

עדי מעווה את פניה. אני אומרת לה, "תודה לא-ל, הפנים היפים שלך לא נפגעו".

"תודה לא-ל", עונה עדי, מבטה עדיין נעוץ בתמונות.

"יש לך המון מזל", אני מוסיפה. "האמת היא שהכוס שלך היא שלושת רבעי מלאה".

עדי מקבלת את דבריי בהנהון. היא מסתכלת על מלכיאל ומספרת לו כמה מרירה היתה קודם לכן. מלכיאל פותח בסיפורו האישי.

סיפורו האישי של מלכיאל

"כשהייתי בן תשע, דרסה אותי מכונית, ונפצעתי קשה. הייתי מחוסר הכרה במשך שבוע. היה לי זעזוע מוח רציני, והרגל שלי התרסקה. די דומה לך", הוא מוסיף, ומתבונן בעדי. "לקח לי הרבה שנים להחלים. לא גמרתי בית ספר, לא עשיתי בגרות. הייתי מריר. במשך 19 שנים הסתכלתי לשמיים וחשבתי: 'למה אני? למה גרמת לנער צעיר סבל רב כל כך?"

"ואז, יום אחד, בגיל 28, זה היכה בי לפתע, כרעם ביום בהיר: הייתי צריך לסבול את כל זה, כדי שאוכל לעזור לאחרים שנפצעו.

"ואז, יום אחד, בגיל 28, זה היכה בי לפתע, כרעם ביום בהיר: יכול להיות, שהייתי צריך לסבול את כל זה, כדי שאוכל להבין ולעזור לאחרים שנפצעו. הבנתי שייעודי בחיים הוא לעודד ולחזק את הפצועים. ואז התחייבתי בפני עצמי לבקר כל פצוע בישראל, לא משנה איך זה קרה לו או לה".

אני מתבוננת בעדי. היא מרותקת לסיפורו של מלכיאל. הכוס שלה מתמלאת כל רגע.

מלכיאל ממשיך. "כשאני מבקר פצועים, אני מספר להם מה כתוב בפרקי אבות: 'איזהו עשיר? השמח בחלקו'. אני אומר להם: 'אם יש לכם עיניים, שינים, ידיים ורגליים, תשמחו!" לאנשים כמו אוהד, שאין להם רגל, אני אומר: 'אם יש לכם עיניים, ידיים וראש, תשמחו!'".

"רוצים לדעת משהו? זה עובד. הם סומכים עליי, כי הם יודעים שעברתי משהו דומה לזה. הם מזמינים אותי לחתונות שלהם ולבריתות של הבנים שלהם. הם מרגישים שיש להם חבר שמבין אותם".

אני פונה לעדי ושואלת אותה: "נו, ומה את חושבת?"

"אני חושבת שמלכיאל גדול מהחיים", היא עונה.

"את יכולה להיות גדולה כמוהו", אני אומרת לה בכנות, "מכיון שסבלת כל כך הרבה, תוכלי גם את לעזור לאנשים שסובלים".

עדי מחייכת. הכוס שלה הולכת ומתמלאת.

קוראים המעונינים לתרום לקידום מטרתו של מלכיאל מוזמנים לשלוח תרומות אל:

מלכיאל לרנר
ת.ד. 29144
ירושלים 91292