הגענו לשם בטיסה מישראל. כביכול, לבלות את החגים עם משפחתנו החמה, אבל האמת היא שבאנו להיפרד, באופן סופי ומוחלט, מסבתי האהובה. היא לא הייתה צעירה, אבל למרות גילה המתקדם אף פעם לא העליתי על דעתי את האפשרות שלא תתקיים יותר בעולם.

ישבתי ליד מיטתה של סבתי, עיסיתי את כף ידה, המעוטרת בהרות זִקנה. אחזתי בידה חזק וחשבתי שאולי אוכל להדוף את הבלתי-נמנע. תפסתי בחוזקה את החוטים הדקים שעדיין חיברו אותה אלינו. סבתא אינה יכולה למות בעודה אוחזת ביד נכדתה, נכון?

וכך ישבנו ואחזנו זו בזו, בידיעה גמורה שזמננו יחד מוגבל. חריפה מתמיד, היא גערה באחיות שהתייחסו אליה כאל בובה בלתי נראית, ואנו, בני משפחתה, נאלצנו לעמוד על המשמר ולדאוג שתקבל יחס הולם.

מעולם לא טיפלתי באדם שעמד על סף פרידה מהעולם הזה, ולא היו לי כל ציפיות באשר לכך. לא יתכן שסבתי, יהודיה אדוקה שהפכה לכזאת בעצמה, שכבה שם, בין שני העולמות, בלי לעשות חשבון נפש רציני. אבל היא לא שיתפה אותי בהרהוריה, ואנו המשכנו בהפגנת החיבה הרגילה שלנו, כאילו הזמן עומד לצדנו.

בחלוף הימים, החלה תודעתה של סבתא להתערפל. רגע אחד דיברנו, צחקנו, ליטפנו זו את זו, וברגע הבא נעצמו עיניה והיא נראתה ישנה. מה שנראה כפסקי זמן של מנוחה, הפך לרגעים של חרדה עצומה. סבתי התפתלה במיטתה וצעקה מתוך מצוקה.

ואז היתה הבעה של שלווה מתפשטת על פניה והיא הייתה קוראת בקול: "אמא, אמא."

"לא, לא. עוד לא גמרתי, עוד לא גמרתי!" נדמה היה שהיא מתחשבנת עם מישהו או עם משהו. ואז היתה הבעה של שלווה מתפשטת על פניה והיא היתה קוראת בקול: "אמא, אמא". היינו, במידה מסוימת, אסירי תודה על שאמה ניחמה אותה בעולם הבא. בסופו של דבר, היו עיניה נפקחות, והיא היתה חוזרת לעצמה.

"סבתא," שאלתי ברכות, "את נראית כאילו היית במצוקה, יש משהו שאנחנו יכולים לעשות כדי לעזור לך?"

היא חייכה אליי ונענעה בראשה. "לא", היא אמרה. "לא כואב לי שום דבר. זה רק..." ואז קולה נחלש והיא העלתה חיוך קלוש.

במהלך הימים הבאים הפכו רגעי הצלילות שלה נדירים יותר ויותר, והיא בילתה זמן רב במצב תודעה אחר, חוזרת שוב ושוב על אותן מילים, כמו מנטרה. "לא, לא, לא. עוד לא גמרתי." בכל פעם היו עיניה נפקחות ברפרוף, והיא הייתה בוהה בי כאילו הייתי שקופה, בעיניה הירוקות, החכמות, ומתעלמת מתחינותינו לעזור לה.

כמי שמסתחררת בקרוסלה המהירה של החיים, גיליתי שמעולם לא ראיתי את הכתובת הענקית, המתריעה, שעל הקיר. הכתובת שאומרת שחיי אינם אלא הבזק קצרצר על המסך הענק, המואר לנצח. כשצפיתי בסבתי האהובה מרחפת, בצורה כל כך בלתי נתפסת, בין הידוע ללא ידוע, זכיתי להצצה חטופה אל הפתח שבין העולם הזה והעולם הבא.

כשצפיתי בסבתי האהובה מרחפת, בצורה כל כך בלתי נתפסת, בין הידוע ללא ידוע, זכיתי להצצה חטופה אל הפתח שבין העולם הזה והעולם הבא.

התלמוד (כתובות ק"ד,א) דן במאבק הניטש בין הספירות העליונות לתחתונות על גורל הנשמה. כשרבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, היה חולה, המתפללים לשלומו נאחזו נואשות בגופו הארצי, מתוך רצון שיישאר בעולם הזה. בינתיים, השמיים דרשו את שלהם, וציפו לבואו של החכם הגדול.

קטע זה מן התלמוד, המבטא תפיסה מופשטת של העולם הבא, הפך לכלי של ממש, שעזר לי להבין מה שהתרחש אצל סבתי. אבל מה גורם לנו, בני האדם, להיאחז כה נואשות בעולם הזה, שהוא חומרי לגמרי? האם לא ברור שהחיים בעולם הזה מלאים באכזבות?

אם כל אדם נולד כדי למלא תפקיד מסוים, מטרת החיים היא בוודאי לעבור בדרך שמובילה לאותו יעד. סבתא הייתה בפירוש בסוף הדרך, ועדיין לא הגיעה ליעדה בעולם הזה. כך שעולם החיים עדיין לא יכול היה להרפות ממנה.

מספרים שהגאון מווילנה, החכם הליטאי בן המאה ה-18, בכה על ערש מותו. תלמידיו היו נבוכים: מופת זה של גדלות ואמונה מפחד מהעולם הבא? "לא", הוא הסביר להם. "אני לא בוכה כי אני מפחד. אני עוזב את עולם המעשים. הסיכוי שלי לצבור מעשים טובים הולך ופוחת. משום כך אני בוכה."

לחיים, בכל צורה שהיא, יש ערך רב, ואיננו יודעים מה הנשמה יכולה להשיג ברגעיה האחרונים.

סבתא ריחפה, זה היה ברור, במין עולם מטאפיזי שלא היה כאן או שם. היא נאחזה בשרידי חייה בעולם הזה, שכן היו לה כנראה כמה עניינים לא סגורים. לא ידעתי מהם הקצוות הפתוחים שהיא מנסה לסגור, אבל היה לי ברור שהיא נמצאת בעיצומו של תהליך. אם הכניסה לעולם הזה היא תהליך שרצוף בכאב מתמשך, הבנתי לפתע, גם נדידת הנשמה למחוזות אחרים עשויה להיות דומה.

בעלי נכנס לחדרה של סבתא ושאל אותה אם תרצה לומר וידוי, תפילת כפרה, שתעמוד לזכותה בעולם הבא. בכוחותיה האחרונים, היא לחשה את מילות התפילה העתיקה.

ביום שבת בערב, בעלי ואני הבאנו נר, יין ובשמים לתפילת ההבדלה, שמפרידה בין שבת לחול. סבתא לחשה ללא קול "אמן". חיוך חלוש עלה על שפתיה כששרנו, וקולי נחנק מדמעות.

"עוד", ביקשה ללא קול. המשכנו לשיר. העשן היתמר כמו רוח רפאים מהלהבה הדועכת. ביום שלישי, יום השנה השלישי למותו של בעלה, שקעה סבתא בתרדמת. היה עדיין ברור שהיא מתאמצת לעשות משהו, אבל אותם רגעי ערות קצרצרים שבהם חזרה לעצמה כבר נעלמו. אבי סיפר לנו שבסוף שמע אותה אומרת "גמרתי".

הידיעה שהיא סיימה את משימתה בחייה, ניחמה אותי לאין שיעור. עם השלמת יעודה, והשגת יעדה האישי, הלכה סבתי לעולמה, ודלתות השמים נפתחו לרווחה - לקבל את פניה.