אשתי התחבטה תמיד ברעיון הסבל. הנושא באמת הטריד אותה. היא לא היתה מסוגלת ליישב את השואה וטרגדיות אחרות, עם תפיסת ה' כאב אוהב. היא אף אמרה לפעמים שהיא כועסת עליו על שגרם לאנשים לעבור כל כך הרבה סבל ויסורים.

ו...אז היא אובחנה כחולת סרטן, וכל כעסה נעלם! כמעט מייד היא החלה לחוש שה' אוהב אותה מאוד. זה היה די מדהים ותגובתה הפליאה את שנינו. אף אחד מאיתנו לא הבין כיצד זה קרה. איך ברגע אחד ניתן לכעוס על ה', משום שהוא גורם לאנשים לעבור סבל, וזמן קצר אחר כך, כשהוא גרם לך לסבול, אתה חש לפתע שהוא אוהב אותך? תגובתה נראתה לנו חסרת היגיון.

הפנינו שאלה זו למורי, הרב נוח וינברג, וקיבלנו תשובה שהניחה את דעת שנינו. הוא אמר שתכופות אנו נתפסים לדברים הקטנים שבחיים ואיננו מרשים לעצמנו לחוש את אהבת ה' כלפינו. אנו חשים תסכול שהמכונית לא מתניעה, שלא הרווחנו די כסף, שיחסינו עם בני זוגנו אינם בדיוק כמו אלה של הנסיך מהאגדות והיפהפיה הנרדמת או שאין מה לראות בטלוויזיה...

אנו נתפסים לדברים קטנים ופעוטים והופכים עקב כך את עולמנו לקטנוני. קשה לנו להתרגש מיופיו של העולם ואנו רוטנים כלפי האלוקים משום שחיינו אינם מתנהלים בדיוק כפי שרצינו. אנו חשים שהחיים קשים מנשא ושהאתגרים הניצבים בפנינו קשים מדי. נראה לנו כי יש יותר מדי כאב, סבל וטרגדיות בעולם וכך אנו מוצאים את עצמנו נרגנים, ואפילו כועסים, על אלוקים.

ופתאום מתהפכת הקערה על פיה ומתברר שיש לכם סרטן, והחיים כבר לא נראים כל כך קטנוניים!

ופתאום מתהפכת הקערה על פיה ומתברר שיש לכם סרטן והחיים כבר לא נראים כל כך קטנוניים. החיים הופכים לרציניים מאוד כשהמוות מסתכל לכם בעיניים! ורק אז אתם מבינים עד כמה החיים מיוחדים. אתם לא רוצים למות, אתם רוצים לחיות! העולם נפלא, וכדאי לחיות בו! הקטנוניות נעלמת מעל פני השטח וערכם של החיים מתגלה לעיניכם. ולמי איכפת אם יש בהם בעיות לפעמים? למי איכפת אם הם קשים ומכאיבים? למי איכפת לסבול? החיים שווים את זה. החיים עצמם כל כך טובים, שהם שווים את הכול!

כך הם פני הדברים בגדול, אבל לנו זה קרה גם בקטן. שישה חודשים לפני שאשתי חלתה, נולד ילדנו הרביעי. השניים האחרונים נולדו בהפרש של 20 חודשים זה מזה, כך שהיו לנו שני תינוקות. היה לנו קשה מאוד. אתגר זה, של הורות לילדים קטנים, ביניהם שני תינוקות, שחק אותנו. מעולם לא חשבנו להגביל את מספר ילדינו, אך המחשבה על עוד ילדים נראתה לנו לפתע קשה מדי. האם אכן רצינו להתמודד עם האתגר שבחמישה, אפילו שישה ילדים...? שוחחנו על כך, והתברר שתחושותינו דומות.

כשאובחנה המחלה אצל אילנה, היה לנו ברור, כי גם אם תשרוד אותה, לא נרצה להביא עוד ילדים לעולם. אבל בהדרגה השתנתה גישתנו עד שהתהפכה לחלוטין: רצינו עוד ילדים ובצורה נואשת! כל אחד מהילדים היה יקר לנו כל כך. כל אחד מהם היה מיוחד כל כך. לכל אחד מהם היה ערך שלא יסולא בפז. עד למחלתה נתפסנו לקטנוניות הזו, של הטרחה שבהחלפת חיתולים, עד שנשכחה מאיתנו הברכה העצומה שמביאים הילדים לחיינו.

לעתים אנו זקוקים להלם שינער אותנו מהקטנוניות. וכשאנו מתעוררים ממנו, אנו מתחילים להעריך מחדש את מופלאותם של החיים. דוגמא לכך נוכל להביא מחג הסוכות בו אנו עוברים מבתינו הקבועים ומתגוררים בסוכה ארעית במשך שבעה ימים. אנו עוזבים את העולם החומרי שנראה לנו בטוח ויציב לטובת עולם שנראה ארעי, במטרה להעריך מחדש את מופלאות קיומינו ולחוות שמחה אמיתית (סוכות מכונה גם "חג השמחה"). כשאנו מתרוממים מעבר לקטנוניות היומיומית, אנו מסוגלים להעריך את אהבת ה' אלינו ולחוש בשמחה שהחיים מציעים לנו, בכל רגע ורגע במהלך השנה.