הייתי כלה טרייה בת 29, כשהרופאים אמרו לי שיש לי מזל. בבדיקה שגרתית ובשלב מוקדם מספיק לפני שהיה לו סיכוי להתפשט נמצא בגופי גוש ממאיר, ולאחר הניתוח להסרת הגוש והטיפול בהקרנות, אמרו לי שיש לי 95% סיכוי שההבראה שלי תהיה מוחלטת.

באותו זמן כל כך הרבה אנשים אמרו לי שהם מתפעלים מהאומץ שלי במשך כל התהליך, ואני אף פעם לא הבנתי למה הם חושבים שאני אמיצה. היו לי אפילו מין רגשות אשמה שהכנסתי את עצמי לקטגוריה של 'ניצולי הסרטן': לא עברתי כריתת שד; לא עברתי כימותרפיה על קשיי איבוד השיער והבחילות שעִמה; אפילו לא סבלתי מ'כוויות שמש' האופייניות כל כך להקרנות.

האמת היא, שזמן קצר לאחר האבחנה נפרדתי מבעלי הטרי. הוא לא היה מסוגל לעמוד לצדי במהלך המחלה. לאחר הפרידה חזרתי לבית הוריי, שטיפלו בי כמו שרק אמא ואבא יכולים. הם לקחו על עצמם כמעט כל אחריות שהייתה מוטלת עלי כאדם בוגר. אמא כיבסה והכינה לי ארוחות. אבא לקח אותי לטיפולים ולבדיקות, ושיחק אתי משחקי קלפים אינסופיים כדי להעסיק אותי.

הבוסית שלי הסירה ממני כל לחץ שהוא, ונתנה לי לצאת ולבוא כרצוני, במשכורת מלאה, כשהיא אף פעם לא מחשבת לי יום מחלה או ימי חופשה. היא ביררה אצלי בקביעות אם אני זקוקה להפסקה, רוצה לצאת מוקדם או אם אני סתם רוצה לפטפט.

התחלתי ללכת לבית כנסת חדש בשבתות, ועם הזמן התחלתי להתארח בקביעות אצל משפחת לוין* - זוג מבית הכנסת שבסופו של דבר הפכו להיות כמו הוריי השניים. הרב לוין הצליח תמיד להוציא ממני חיוך, ולא משנה כמה הייתי עצובה. הוא הכיר אותי היטב, ועזר לי להבין מדוע ה' נותן ניסיונות וכיצד אנחנו יכולים לצמוח דרך מאמץ ההתמודדות איתם. גברת לוין מצאה תמיד את המלים הנכונות לחדור אל לבי ושכלי, כדי להשרות עליי ביטחון בטובו של ה'.

אני לא חושבת שהייתי כל כך אמיצה בהתמודדות עם אבחנת הסרטן והטיפולים.

עם תחזית רפואית להחלמה מלאה כמו שהייתה לי, ותמיכה פיזית ורגשית כמו שהייתה לי, אני לא חושבת שהייתי כל כך אמיצה בהתמודדות עם אבחנת הסרטן והטיפולים.

באותו זמן חשתי באופן חזק את נוכחותו של האלוקים בחיי. הכרתי תודה לאלוקים על שהנחה אותי אל האנשים הנכונים, שיכוונו אותי כיצד לעבור את הזמנים הקשים ולצאת מהם חזקה יותר. בחסדי ה' סיימתי את הטיפול והחלמתי. נחלצתי גם מנישואין כושלים ושנה אחת אחר כך נישאתי שוב לגבר נהדר.

לא כל כך פשוט

נקפוץ שבע שנים קדימה, לקיץ 2006. אני אֵם צעירה לילדים מקסימים מתחת לגיל 6, שמנהלת בית אינטנסיבי - וסרטן השד מכה בי שוב.

הפעם הטיפולים שלי לא יהיו כל כך קלים. שוב, הודות לגילוי המוקדם, הגידול החדש הזה נתפס לפני שהספיק להתפשט. אני לא אצטרך כימותרפיה וגם לא הקרנות הפעם: כריתת השד השמאלי ואחר כך שיחזור הן האפשרות היחידה שלי לריפוי והחלמה.

חשתי זעם, תסכול ופחד.

גל כעס גואה שטף אותי... פחדתי שלא אתעורר מההרדמה המלאה, פחדתי מהכאבים שלאחר הניתוח ומהשחתת צורתי הנשית. תהיתי כיצד יסתדרו בעלי וילדיי בלעדי במשך זמן התאוששותי. חזיונות אפלים של דימום עד מוות או מוות במהלך הניתוח בגלל איזו טעות רפואית מוזרה, לא נתנו לי לישון.

המחשבות שלי השתוללו. איך אלוקים יכול לעשות את זה לאמא לשלושה ילדים קטנים שתלויים בה כל כך? איך ה' יכול לגרום כזו פגיעה בגופה של אישה בת 36 שנשואה בסך הכל 6 שנים? האם איראה אי פעם נורמלית בבגדיי? האם עוד אמצא חן בעיניי בעלי?

מסיבות שונות דחיתי את הניתוח במשך מספר שבועות. היו אלה ימים קשים באמת, אבל הם הובילו אותי למסע של הבנה. במשך חמשת השבועות האלה שבין האבחנה לניתוח, הצלחתי ללמוד לראות את מה שקורה לי כעדות למעורבותו האוהבת של ה' בחיי. וזה היה גילוי האומץ האמיתי.

בתחילה נאבקתי נואשות לקבל את האבחנה וכל כך כעסתי על אלוקים. הרגשתי כאילו ה' מעניש אותי, שהרי איך הוא יכול לעשות לי את זה אם הוא אוהב אותי? ידעתי שזה לא בסדר לכעוס על ה', אבל לא הצלחתי להתגבר על זה. ובנוסף לכל, הרגשתי גם לא בסדר בתור יהודייה.

הכעס שלי גרם לי להפסיק להתפלל. פשוט לא הייתי מסוגלת להגיד את המילים שבסידור. ניסיתי להגיד מזמורי תהלים כפי שעשו נשים יהודיות לאורך הדורות בעיתות מצוקה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להגיד גם אותם.

ההצלה היחידה שלי באותו זמן הייתה הרצון שלי לא לשקוע בכעס ופחד; רציתי לכבוש אותם למען שלומי ולמען שלומה של משפחתי. ביליתי המון זמן בשיחות עם גברת לוין ועם רב בית הכנסת שלנו. הם הרגיעו אותי שתחושות הכעס שלי נורמליות, וזה הקל עליי.

יום אחר יום אנחנו משלימים עם רצון ה', עובדים ומתמודדים עם רגשות הפחד והכעס שלנו.

"רק צדיקים גדולים יכולים לקבל אבחנה של סרטן ומיד למצוא בכך את הטוב", הסבירה גברת לוין. "בשביל אנשים כמונו זה תהליך." יום אחר יום אנחנו משלימים עם רצון ה', עובדים ומתמודדים עם רגשות הפחד והכעס שלנו, ובסופו של דבר מחפשים את הדרך שבה אפילו אירועים כואבים בחיינו יכולים להיות לטובתנו. אנחנו משיגים את האומץ לאט לאט.

הבהרה קטנה זו אפשרה לי להיפרד בהדרגתיות מרגשות האשם, ואפילו להתגבר על הכעס שלי כלפי אלוקים. ואז התחלתי שוב להתפלל. חברה הציעה לי להשתמש במילים שלי כדי להתחנן לרפואה שלמה ומהירה. הפצרתי באלוקים שיהפוך את תקופת ההחלמה שלי לקלה ככל האפשר בשבילי ובשביל בני משפחתי. דמעותיי שטפו מלבי חלק מהפחד והכעס, ובסופו של דבר יכולתי לפתוח שוב את סידור התפילה.

להשיב מלחמה שערה

הרצון שלי להילחם בפחד והכעס התעורר. התחלתי להתנגד בפועל לרגשות השליליים שבי. כשהניתוח שלי התקרב אמרתי לעצמי המון פעמים "גם זו לטובה" ו"גם זה יעבור" ואפילו, "וו'או, אני לא אצטרך לעשות כביסה במשך חודש שלם!"

הבנתי שאדם יכול לצמוח מניסיון כמו שלי ולראות שאלוקים באמת אוהב אותו, מכיוון שהוא הפך את נוכחותו בחייו למוחשית כל כך. זהו יסוד האמונה. הפנמתי שכל תוכניותיו של ה' הן איכשהו לטובה, אפילו כשאנחנו לא מבינים איך ומדוע. זהו ביטחון אמיתי בה'. הקבלה של המושגים האלה העניקה לי שלווה רבה.

כשהגיע הזמן ללכת לניתוח, למרות שעדיין פחדתי מאוד, הודיתי לה' בכל לבי על כל מה שכבר השגתי. אני אחיה ואהיה עם המשפחה שלי ואפטר מהשד השמאלי שלי, חלק מגופי שסיכן פעמיים את חיי.

הרופאים אמרו לי שבסופו של דבר אני ארגיש ואיראה נורמלית למדי. אני בין חולי הסרטן "בני המזל" שלא צריכים לעבור טיפולים נוספים מכיוון שהגידול לא התפשט. הניתוח נחשב ריפוי מוחלט, וניתנה לי פרוגנוזה ארוכת טווח לחיים בריאים. כשנכנסתי לניתוח הכריתה, הבנתי שאני מבורכת, וציפיתי להשאיר את האירוע שחיכיתי לו זמן רב כל כך מאחוריי.

עכשיו, הרגשתי אמיצה באמת, משום שעבדתי קשה כדי להגיע לפיוס עם רצון האלוקים. בעזרת הוריי, אחי ומעגל של מתנדבים תומכים, הצליחה המשפחה שלי לעבור את תקופת האשפוז וההתאוששות. שכנה הביעה התפעלות מכך שנדרש "צבא קטן" למלא את כל התפקידים שעשיתי אני כאם ואישה.

אילו נותרו לי ספקות כלשהם בכך שה' אוהב אותי, כולם התמוססו בשבוע שלאחר הכריתה כשהגיעו תוצאות הביופסיה. המיקרוסקופ מצא כמה מוקדי גידולים ברקמת השד, קטנים מכדי שיוכלו להתגלות בממוגרפיה או MRI.

שכנה הביעה התפעלות מכך שנדרש "צבא קטן" למלא את כל התפקידים שעשיתי אני כאם ואישה

השד השמאלי שלי היה פצצת זמן! רק ה' ידע על זרעי הגידולים האלה שבשד. מה היה קורה לי שנה אחר כך אלמלא עברתי את הכריתה? אפילו משמעותם של כמה חודשים הייתה עלולה להיות התפשטות של סרטן ותוספת של כימותרפיה לטיפול שהיה עליי לעבור. התחזית הרפואית לעתיד ומשך ההתאוששות היו יכולים להיות גם הם גרועים בהרבה. כשניתקתי את הטלפון לאחר השיחה עם הרופא, התחלחלתי והתחלתי לבכות. נזכרתי בפעם הראשונה שבה סיפרתי לגברת לוין על אבחנת הסרטן הזאת, כשהיא אמרה לי: "אני רק רוצה שתדעי שאלוקים אוהב אותך." לא יכולתי להפנים את המסר שלה אז, אבל הכוח של מה שהיא אמרה, מופנם עכשיו עמוק בלבי ושכלי. האבחנה והטיפול שראיתי בהתחלה כעונש מה', הפכו להיות מתנה מצילת חיים.

אני יודעת שלא כל אחד מקבל תשובות כאלה ושלווה כזאת לאחר מחלה טראומטית. אבל כשעומדים מול איום קיומי, כולנו יכולים לנסות לקבל את רצון השם ולהתמקד בטובו במקום להתמקד ב"למה אני" - דבר שאולי לעולם לא נוכל להבין.

מהם רחמיו של ה' כשמקבלים אבחנה רפואית מפחידה? ביטוח רפואי, רופא מעולה, משפחה אוהבת, הנחייה רוחנית מצוינת, חברים טובים, קהילה ושכנים תומכים, הרשימה ממשיכה ומתארכת. הסתכלו על הדברים האלה, בהתמודדות שלכם עם המחלה או האירוע, כמתנה מה', כמו שהם באמת.

הנה כמה טיפים שעזרו לי בזמנים הקשים ביותר, ויכולים לעזור גם לאחרים:

• תפילה: השמיים תמיד פתוחים לתפילות הבוקעות מהלב, שלכם, של בני משפחתכם ושל חבריכם. תפילה קבועה יכולה לעזור לכם להרגיש מחוברים יותר לאלוקים ואולי אפילו לשפר את מצבכם.

• צדקה: חז"ל אומרים לנו שה' מתייחס אלינו כמו שאנחנו מתייחסים לאחרים (מידה כנגד מידה). אם אנחנו זקוקים נואשות לעזרת האלוקים, עלינו להתחיל לעזור לאחרים על ידי מתן צדקה.

• עבודה על המידות: בדקו את הסבלנות שלכם, את החסד, הנדיבות או כל תכונת אופי אחרת, ועבדו כדי לשפר את המידה הרצויה. הראו לאלוקים שאתם רוצים להיות בני אדם טובים יותר, והוא יראה את השפעתכם החיובית על עולמו.

• שוחחו עם אנשים שיכולים להעניק לכם הדרכה רוחנית: רב, חבר בעל שיקול דעת או אדם רוחני באמת, שעבר בעצמו זמנים קשים. הם יכולים לעזור לכם לשקם את הרגשות השליליים ולכוון אתכם לחשוב באפיקים חיוביים.

• הסחת דעת: אמצו לכם איזשהו תחביב (סריגה, ציור, איסוף בולים, אפייה...). אני התחלתי לטפל בילדים קטנים ומצאתי המון רוגע ונחמה מהתעסקות במשהו חוץ ממצבי הרפואי.

• הזינו את עצמכם במסרים חיוביים: גרשו את המחשבות הרעות שקופצות לכם לראש בעזרת מחשבות חיוביות. צרו לעצמכם כמה מנטרות כמו "אלוקים אוהב אותי." "גם זו לטובה." "אני אצא מזה כמו רבים לפני."

• קבלו הצעות עזרה: אל תהיו גאים מכדי לקבל עזרה. כשמישהו חולה, נופל עול אדיר על כל המשפחה, אז תנו לכולם קצת מנוחה וקבלו בייביסיטרים, הזמנות לקחת את הילדים לשחק בבית אחר, ארוחות חמות, הסעות לרופאים או כל מה שמציעים לכם. בעזרת ה' תוכלו להשיב להם טובה באחד הימים.

דרך אגב, חיברתי את המאמר הזה בשמי המלא, סשה יונה בת קונה חנה. אודה לכם אם תתפללו על החלמתי המלאה לתמיד. מאחלת לכל קוראיי רק בריאות טובה, ושנזכה כולנו לצמוח ולהיות ראויים לראות את ידו האוהבת של ה' בחיינו.

*שם בדוי.