מבחינה גופנית, הרגשתי נורא. הסרטן שזה עתה אובחן אצלי גרם לי לבחילות וכאבים. בחודשים האחרונים, כשניסיתי להילחם ללא הצלחה בהצטננויות וזיהומים, החל גידול לצמוח בחזי, וינק את כל כוחי וכוח רצוני. הכאב שחשתי היום, היה בחלקו גופני, ובחלקו נבע מנטל הידיעה, שבגופי שוכן סרטן. למרות זאת, ישבתי בישיבה מזרחית על הרצפה, מתכוננת למדיטציה בטרם תפילה. זימנתי דמות מוכרת שתסייע לריפוי שלי. גופי הפגוע יהיה למקדש, מקום משכנה של נוכחות הא-ל עלי אדמות, השכינה.

התחלתי בהזמנת השכינה לכפות רגליי.

עד שאובחן הסרטן בגופי, נשאו אותי כפות רגליי במעלה המדרגות, אל כתה ג' שאותה לימדתי, גם כשהייתי חולה עד כדי כך שנאלצתי לעצור בכל מדרגה כדי לנשום. על כפות רגליים אלה עמדתי במשך כל יום העבודה שלי, כשהלכתי משולחן לשולחן. אפילו לאחר שהילדים הלכו, נשאו אותי כפות רגליי לכל חלקי הבניין, לישיבות, לספריית בית הספר ולעבר עמיתיי. אלו היו כפות רגליים עובדות ונאמנות. השכינה תשכון בהן בשמחה.

המשכתי אל רגליי. קיפלתי אותן תחתיי מדי יום בעודי יושבת על השטיח עם תלמידיי. עליהן עמדתי בכתה של 23 ילדים, שלימודים לא היו בראש מעייניהם. ילדים צעירים אלה, שראו יותר סמים, כנופיות, אלימות ומוות מהראוי, היו זקוקים, באופן אישי, לתשומת לבי המלאה, בכל עת. לעתים קרובות מעדתי, איבדתי את סבלנותי וצעקתי עליהם, או חזרתי הביתה ובכיתי לבעלי על חוסר יכולתי לפתור את בעיותיהם. אך רגליי עשו כל שביכולתן ונשאו אותי לילדים אלה. יכולתי לדמיין את השכינה ברגליי.

בשלב הבא הגעתי לבטני. כאן חשתי בגאווה מסוג אחר. בחמש השנים האחרונות שיפרתי את תנאי הכשרות שלי. לא אכלתי יותר בחוץ, במסעדות לא כשרות והייתי קפדנית יותר בבדיקת ההכשרים. ה' לא היה מוצא פגם במעשיי כאן. השכינה יכולה להתגאות בי, ואני יכולתי לדמיין כיצד היא ממלאת את קיבתי.

אך כעת הגעתי לחזי ולא ידעתי מה לעשות. הוא כרע תחת עול הסרטן, הכיעור והכאב. חזי היה מלא במחלה וגם בעצב. יגעתי כל כך מההוראה, שחדלתי ליהנות ממנה והגעתי לעבודה רק משום שהייתי חייבת. השכינה לא הייתה רוצה לבוא למקום כל כך נטול אהבה. הרגשתי שאני כישלון. לא הייתי טובה מספיק והרגשתי נטושה לגמרי.

להיטען באהבה

היהדות מבינה, שהסבל משרת תמיד מטרה מסוימת. הוא עשוי לחשל את האישיות, להביא תקווה לזולת, או למנוע סבל גדול יותר בשלב מאוחר יותר. ישנן כל כך הרבה אפשרויות וקשה לנחש מהי בדיוק כוונת ה'. אך כעת ניסיתי לנחש, ובעשותי כן הנחתי, שסבלי הוא תגובה למשהו שעשיתי. חשתי שאם יש סרטן בגופי, בוודאי שגיתי ושכביכול ה' מתרחק ממני בגללו.

אבל מה עשיתי? מה זה יכול היה להיות? נאבקתי אפילו כדי לקום מדי בוקר ועדיין עבדתי קשה, ככל יכולתי, כדי להיות המורה הטובה ביותר, הרעיה הטובה ביותר, הבת הטובה ביותר, האחות, החברה והיהודיה הטובה ביותר שיכולתי להיות, ולא יכולתי לעשות למעלה מזה. מה הטעם לבקש עזרה מאלוקים ש"מעניש" אנשים, גם כשהם עושים את המקסימום האפשרי?

ילד זה סבל לא רק מליקוי למידה קשה, כי אם גם מעוני, אב מתעלל ואם מזניחה.

זו הייתה תקופה חשוכה בחיי. לא יכולתי להיות מלאת תקווה וחיובית כפי שנראו לי כמה מחולי הסרטן. אבל אז קרה משהו. נודע לי, מהמורה שהחליפה אותי, שאחד מתלמידיי ביצע גניבה משמעותית. ילד זה סבל לא רק מליקוי למידה קשה, כי אם גם מעוני, אב מתעלל ואם מזניחה. לא הופתעתי לשמוע שילד זה עשה מעשה רע. התנהגותו הייתה רעה לעתים קרובות. אבל גניבה הייתה גרועה הרבה יותר מצעקות בכיתה.

כששמעתי מה עשה, זעמתי. רציתי לאחוז בכתפיו, לטלטל אותו ולהכניס בו בינה. אך ידעתי שהכעס שחשתי, לא היה כה עמוק אילולא היה טעון באהבה. לא כעסתי על עצם הגניבה, כעסתי על כך שאומללותו הובילה אותו לגניבה. וידעתי, שאם מישהו יאהב אותו, ויקדיש את הזמן הנחוץ להענקת תשומת לב מלאה לכאבו, הוא לא יגנוב שוב.

לדעת להרפות

כשהבנתי את רגשותיי כלפיו, התחלתי לחשוב מחדש על מצבי. אם יכולתי לאהוב תלמיד זה בעוצמה כה רבה, אולי אין זה הגיוני לפקפק בנכונותו של ה' לאהוב אותי. אם אוכל להשתמש באהבתו של אלוקים אליי כדי להתגבר על כאבי- שלי, אולי אוכל גם אני לצמוח. במקום לראות בכאבי עונש על כך שלא הייתי טובה מספיק, אוכל להיעזר בהליך הריפוי כדי להיות לאדם טוב יותר.

אז נכנעתי. הרשיתי לעצמי לנוח, לישון, לכתוב, לקרוא ולפעמים לא לעשות דבר. הנחתי לבעלי לטפל בי והפסקתי ללחוץ על עצמי להשיג כל כך הרבה ביום, או לדאוג מה יחשבו. נזכרתי בחברתי שילדה לאחרונה. היא סיפרה לי שיומה סובב סביב זמני ההאכלה והשינה של התינוק. דמיינתי שגם אני מטפלת בתינוקת, תינוקת שראויה ליחס סבלני ומגע עדין. התינוקת הזאת הייתה אני.

השינוי היה הדרגתי. כשהפסקתי לדרוש מעצמי כל כך הרבה, התחלתי לדאוג לאנשים בקהילה שלי. עד אז, לא קלטתי אפילו עד כמה נמנעתי מלפגוש אנשים במהלך הקידוש בבית הכנסת. תמיד אמרתי ששיחות חולין הן ביטול זמן, וטענתי שאין לי קשר משמעותי אליהם. אך כעת התחלתי לצפות לפגישה אתם. היה איכפת לי מהמתרחש בחייהם, באותה מידה שהיה איכפת לי מתלמידיי.

הייתי יותר סבלנית עם הזולת. פיתחתי מודעות לפרפקציוניזם שלי והתחלתי למתן אותו.

כשהפסקתי לשפוט את עצמי בנוקשות כזאת, גיליתי שאני יכולה להפסיק לשפוט גם את הזולת. זה שיפר את כל הקשרים שלי, החל מחברים ומשפחה וכלה באנשים שבקושי הכרתי. זה התחיל בתחושת נינוחות שחשתי עם האנשים בקהילה שלי, והתפתח להבנה טובה יותר ביני לבין בעלי, וגם ביני לבין הוריי ואחי. הייתי יותר סבלנית עם הזולת. פיתחתי מודעות לפרפקציוניזם שלי והתחלתי למתן אותו. עד היום אני ממשיכה ללמוד, איך להתייחס בהבנה גדולה יותר לאנשים האהובים עליי ביותר.

בשבת שאחרי היום בו הודיעו לי שהסרטן נסוג לגמרי מגופי, הגברים בבית הכנסת רקדו ושרו לי "מזל טוב", והנשים בכו וחיבקו אותי. לפני כן הייתי עשויה לחוש מבוכה, אך כעת נעניתי לחיבוקן באהבה בלתי צפויה.

כשאני מסתכלת אחורה כעת, אני נזכרת, שבתקופה בה אובחן הסרטן בגופי, הגידול בחזי גדל לממדים כאלה שהוא לחץ על לבי והחליש אותו. כשהסרטן נסוג מגופי, הוא הפסיק ללחוץ. למדתי גם אני לעשות אותו דבר והסרתי את הלחץ מעל לבי. בסופו של דבר, זה מה שסייע לו לפעום שוב בחופשיות - ולשכינה, למלא שוב את לבי.

*מוקדש באהבה לזכרו של זאב דוד בן שלמה (זאב גרפינקל), בן, אח וחבר אהוב שמת בצורה טרגית בגיל 13 בהתנגשות בין מכונית לאופניים.