כל מי שרוצה להתקדם ולצמוח מבחינה אישית-רוחנית, מבין שעליו להתגבר על עשרות מכשולים שמציב הקב"ה בחייו. מכשולים שלא נועדו לבלום אותו או לפגוע בעקב-אכילס שלו, אלא לעורר אותו, לקדם אותו ולתת לו אפשרות נוספת לחזק את הטעון חיזוק ולשפר את הטעון שיפור.

יש אנשים שמטבעם נולדו עם תכונות אופי נוחות יותר, אנשים שלווים שרק בולדוזר יוכל להזיז אותם מעט משלוותם הסטואית. לעומתם, יש אנשים שבתוכם בוער וגועש כור גרעיני ושרק מקלט אטומי יצליח לבלום את התפרצויות הזעם שלהם. כך גם ביתר המידות - יש אנשים שהחברה כמעט לא משחקת אצלם תפקיד, ויש כאלה שגם בלי שנתלה עליהם שלט "נגרר" רואים שאין להם שום דעה עצמית. יש רגשנים ויש אדישים. יש זריזים ויש איטיים. יש שקולים ויש פזיזים. מכל אחד מהם נדרשים כוחות שונים לחלוטין כדי להתגבר על ניסיונות חייו, בפני כל אחד מהם מוצבים אתגרים שונים ומטרות שונות.

לפעמים אנחנו מרגישים שהנה, במידה זו או אחרת 'אין לנו בעיה', ובכל זאת מתפללים מדי יום שה' לא יביא אותנו לידי ניסיון וגם לא לידי ביזיון. כשאדם כעסן כועס שוב, אף אחד לא מתרגש, אך כשאדם רגוע מתעצבן פתאום על משהו שנראה לכאורה טיפשי או לא מוצדק - איזה ביזיון!

לא תמיד הביזיון הוא חברתי. לפעמים מדובר במשהו שונה לחלוטין - בבושה העצמית שחש מי שלא עמד בניסיון, או מי שמוצא בעצמו תכונה שלא האמין שקיימת בו - כמו אכזריות, שנאה או קנאה - ביזיון אישי וסודי בינו לבין אלוקיו. בושה פנימית שתובעת שינוי ותיקון.

הכל היה מושלם. נישאתי לאדם שאהבתי. התחלנו את החיים ברגל ימין, פרנסה סבירה, חברה טובה והרבה חלומות מתוקים. שנה לאחר שנישאנו נולד מאיר, בננו הבכור. עוד שנתיים ונולדה רינה. כשקיבלתי תשובה חיובית בפעם השלישית הרגשתי ממש על הגל - הכל זורם בדיוק כמו שצריך.

הכל היה מושלם. נישאתי לאדם שאהבתי. התחלנו את החיים ברגל ימין - הכל זורם בדיוק כמו שצריך.

לא יודעת אם כולן כמוני, אבל ברגע שנודע לי שאני מצפה לתינוק, אני מייד מתמלאת במחשבות וחלומות על היצור הזעיר שבתוכי. אני מפתחת אליו קשר רגשי עמוק שמלווה אותי בכל מעשי. אני מבשלת וחושבת עליו, עובדת ולא שוכחת ממנו, ישנה וחולמת עליו.

אבל הפעם החלומות היו קצרי מועד. חודש אחד בלבד, ואובדן. יש מי שיתייחס לכך בזלזול - עובר בן כמה שבועות, שמעולם לא זכית להכיר, זה לא סיפור. אולי. אבל בי המשיכה לפעם תחושת האובדן מידי חודש בחודשו, בכל פעם שגיליתי ש-'לא, גם הפעם לא'. זה נמשך שנה, ועוד שנה, ועוד שנה, ועוד...

בחברה בה גדלתי, שני ילדים זה 'יופי!' - משפחה למופת. אבל בחברה בה בחרתי לחיות, שני ילדים זה... קצת. מאוד-מאוד קצת. חיינו בשכונה צעירה שהלכה והתבגרה יחד איתנו. נערות שהתחתנו אחרי כבר יצאו לגינה עם ארבעה זאטוטים. הזמן פעל לרעתי.

בביקורי אצל הרופא הייתי פוגשת נשים במצב דומה לשלי. רבות מהן תיארו את הקשיים החברתיים בהם הן מתנסות. אלה שלא היו להן כלל ילדים סבלו במיוחד, אך גם האחרות קיטרו על חוסר ההתחשבות של הנשים סביבן שמדברות יותר מדי על הנושא, או משתתקות כשהן מתקרבות לאזור; לא מתביישות לפתוח פצעים ולחטט בהם; משיאות אינספור עצות שונות ומשונות, ומברכות ברכות "מכל הלב" (בקול רם מדי ובלתי טבעי) בכל אירוע או מפגש חברתי.

רבות מהן תיארו גם את תחושת הקנאה שמלווה אותן כשהן יוצאות החוצה עם ילד אחד בן 8, או בלי ילדים כלל, ורואות איך משפחות-משפחות יושבות בגינה - תינוק בעגלה, פעוט יושב על ברכי אימו והאחרים משתעשעים יחד. תחושת הקנאה החונקת כשמגלים ששוב תופחת בטנה של השכנה - אם לשישה!

ואני - הבנתי שזכיתי. משום מה מעולם לא קינאתי בנשים האחרות.

ואני - הבנתי שזכיתי. משום מה מעולם לא קינאתי בנשים האחרות. שמחתי בשמחתן, ו...כן, קיוויתי מאוד שאזכה גם אני. קיבלתי בברכה את כל עשרות עצות הסבתא וה'סגולות' המשונות, גם אם לא פעלתי על פי כולן. ראיתי בכך סימן שאכפת לנשים האלה ממני והן משתתפות בכאבי. על כל ברכה הייתי עונה ב"אמן" מכל הלב. שמחתי לקבל את תפקיד הקוואטר (בני זוג שמעבירים את התינוק מעזרת הנשים לעזרת הגברים, נחשב כסגולה לזכות בבן זכר) בעשרות בריתות. הודיתי מכל הלב למי שביקשה את שמותינו המלאים ושמות הורינו כדי להתפלל, והתפעלתי בכנות ממי שסיפרה לי שזכרה לבקש עבורנו בשעת לידתה - איזו מסירות נפש! (מדובר בדור הפְּרֶה-אפידוראלי). אפילו כשגיליתי שמישהי 'חושדת' בי שהנה אני כבר מצפה, ואפילו ממהרת לבשר את הבשורה הטובה לחברותינו המשותפות - רק צחקתי, מתארת לעצמי את הפאשלה שמחכה לה בעוד חודש חודשיים - כי כמו שאומר הפתגם "שני דברים אי אפשר להסתיר: כסף והריון", וככל הנראה גם 'אין כסף' ו'אין הריון' קצת קשה להסתיר.

הבנתי כמה סבל חסך ממני ה' כשברא אותי כזאת. ראיתי כמה אנרגיה מוציאות חלק מידידותי רק כדי להתגבר על תחושות הקנאה. מספיק כוחות נפש נדרשים מאישה החפצה לזכות בתינוק משל עצמה, גם בלי להוסיף עליהם את התחושות החברתיות הקשות, את התסכול, הקנאה והבושה בכל יציאה מהבית.

אלי וגלית עברו אל הבניין שלנו כשלרינה שלי מלאו 5 שנים. זוג צעיר ונחמד שהשתלב עד מהרה בכל פעילות קהילתית בשכונה.

שנה, שנתיים, שלוש וארבע חלפו. לרינה 'הקטנה' כבר מלאו תשע שנים, ובביתם של אלי וגלית עדיין לא נשמע קולו המתוק של תינוק.

ליל שבת, אויר קיץ קריר משך אותי החוצה אל הגינה, ומשם לשיטוט שקט בשכונה. רגע לפני שנכנסתי הביתה פגשתי את גלית - עיניה נוצצות באופן חשוד.

"קרה משהו?" שאלתי.

"לא משהו מיוחד. קפץ לנו הפיוז, אבל זה בסדר אנחנו מוזמנים לסעודות."

פטפטתי איתה קצת, כשבלבי תחושת כאב קשה. היא סובלת!

"את בטוחה שהכל בסדר?" שאלתי שוב רגע לפני שנפרדנו.

"בסדר...?" במבט תוהה ובלתי ממוקד.

"החשמל, אני מתכוונת."

"אה, זה! לא שווה להצטער על דבר כזה."

הרגשתי הייתה נכונה - הדמעות הגיעו לעיניה מסיבה שונה לחלוטין.

לא יודעת למה. הכרתי נשים רבות הנושאות אותו כאב. חלקן נשואות שנים רבות. חלקן כבר כמעט מיואשות, אבל כאבה של גלית לא הרפה ממני.

ואז זה קרה.

עמדתי לתפילה, ופתאום, מתוך כאב אמיתי יצאה לי מן תפילה שונה לגמרי מהרגיל:

"ה' אתה יודע כמה אני מייחלת לתינוק. הרי אתה שומע את התפילות שלי במשך כל השנים האלה, ובכל זאת, אני לא יכולה לסבול את הכאב של רינה. אני מבקשת ממך ה', אם אני אמורה לזכות בילד נוסף, אני מוכנה לוותר עליו, העיקר שהיא תזכה לפרי בטן. כן, אני מבינה מצוין מה שאני אומרת. אני אמשיך להתפלל גם על עצמי, כי אולי מגיעים לי עוד ילדים. אבל אם בשמים נגזר עלי שיהיה לי רק עוד תינוק אחד - אני מוותרת עליו בלב שלם. אנא ממך ריבונו של עולם, ברך את גלית בת לאה ואליהו בן מרים בזרע של קיימא."

לאחר התפילה, עדיין מופתעת ממה שאמרתי, בחנתי את עצמי, ובסופו של התהליך הגעתי למסקנה ש"כן. התכוונתי לכל מלה שאמרתי, ואני עדיין עומדת מאחורי הדברים בלב שלם". המפתיע הוא, שמשום מה, הרגשתי ביטחון מלא שזהו, התפילה הזאת התקבלה. הייתי כל כך בטוחה בזה עד שכאשר פנו אלי (תקופה קצרה לאחר מכן) להתייעץ אם כדאי להציע תפקיד מסוים לגלית, נפלט לי בלי משים "מתאים לה, אבל אנ'לא יודעת אם היא יכולה עכשיו".

שאלו אותה - והיא באמת לא יכלה.

יתכן מאוד שגם אלמלא הייתי מתעוררת לכל אלה, היא הייתה זוכה לפרי בטן. אבל אני הייתי מפסידה הזדמנות לצמיחה אישית.

אילו הסיפור היה מסתיים כאן, הייתי שומרת אותו לעצמי עד מאה ועשרים - שהרי לא פתחתי עסק של "מחוללת ניסים". ברור לי שהקב"ה במאזני הצדק המדויקים שלו, דואג שאיש לא יסבול אפילו רגע אחד מיותר. שנות ההמתנה של גלית, ושנות ההמתנה שלי, היו שקולות ומדודות בפלס והסתיימו בדיוק ברגע שבו היו אמורות להסתיים.

יחד עם זה, ה' יוצר לפעמים מצבים בהם ניסיונותיהם וחוויותיהם של אנשים שונים נושקים זה לזה וקשורים זה בזה. כך למשל הוא דאג להפגיש ביני לבין גלית בנקודת שבר מדויקת כדי לעורר בי הזדהות, נתינה ותפילה עמוקה. יתכן מאוד שגם אלמלא הייתי מתעוררת לכל אלה, היא הייתה זוכה לפרי בטן. אבל אני הייתי מפסידה הזדמנות לצמיחה אישית.

חלקו האמיתי והתובעני של הסיפור התרחש דווקא מספר שנים מאוחר יותר.

גלית אכן זכתה לזרע של קיימא, ואני לא סיפרתי לאיש בעולם על התפילה המוזרה שלי. עמדתי בדברי: שמחתי באושרה של גלית, והמשכתי להתפלל על עצמי.

שנתיים לאחר מכן ילדנו שתינו - כן, גלית ואני - בהפרש של מספר שבועות זו מזו. שנתיים נוספות חלפו ושוב ילדנו יחד.

וכשהתבשרתי בפעם השלישית שאני שוב מצפה לתינוק, אושרי לא ידע גבולות... במשך שבועיים. ואז הגיעה האכזבה. משהו השתבש וההריון הקצר בא אל סופו.

כמו בשירה המפורסם של נעמי שמר: "תשרי חשוון כסלו טבת חלפו-חלפו ביעף, גם שבט..." ובאדר פגשתי שוב את גלית בחצר. הבטן שהילכה לפניה העידה על מצבה. "כולם חושבים שאני כבר בתשיעי", היא התלוננה על גודל הבטן. "מישהי אפילו שאלה אותי אם יש לי תאומים", התבדחה על חוסר הטאקט.

"ומתי את אמורה ללדת באמת?"

"בסיוון", היא ענתה.

ואז, בפעם הראשונה, דווקא לאחר שזכיתי להביא לעולם עוד שני ילדים מקסימים, הרגשתי דקירת קנאה, מן כאב חד וממשי בלב - גם אני הייתי אמורה ללדת בסיוון.

בערב, בבית, בחנתי את עצמי. מה עובר עלי? כל כך הרבה שנים חיכיתי וייחלתי והתפללתי ולא קינאתי. ועכשיו - כשה' חנן אותי בעוד שני תינוקות משלי, כשמשאלות לבי התמלאו לטובה, אפילו יותר ממה שהעזתי לחלום - אני מקנאה! ועוד במי? בזאת שבתקופה הקשה ביותר שלי הייתי מוכנה לוותר למענה על התינוק היחיד שאולי היה אמור להיוולד לי - מכל הלב ובשמחה.

זה לקח לי כמה ימים, אבל בסוף הבנתי: קל יותר לוותר על שתי ציפורים שעל העץ, מאשר על אחת קטנה שביד.

אם תשאלו ילד על מה הוא מעדיף לוותר, על גולת הזכוכית הנוצצת שבכיסו, או על אלף שקלים בתוכנית החיסכון שאבא שלו הפקיד עבורו בבנק - מובן שהוא יוותר בקלות יתרה על השטרות הבלתי מוחשיים וישמור בכל כוחו על הגולה שאצלו.

אנשים רבים אומרים בלי לחשוב פעמיים: "אני מוכן לוותר על חצי מהעולם הבא שלי כדי שיהיה לו טוב", האם הם מוכנים לוותר גם על חצי מהרכוש שלהם בעולם הזה למענו? האם הם היו מוותרים באותה קלות אילו היו יודעים באמת מה זה 'חצי מהעולם הבא' שלהם?

ככה גם אני - היה לי קל יחסית לוותר על תינוק וירטואלי, שלא ידעתי אפילו אם הוא קיים. אבל עכשיו, כשחשתי את כאב הויתור באמת, כשהבנתי מה זה שאני הייתי צריכה ללדת בסיוון ובסוף היא זאת שבעזרת ה' תלד באותו חודש - אז חשתי מהי משמעותו האמיתית של הויתור.

כן, הקנאה הייתה בעצם איתות שמימי שעדיין לא השלמתי את הבטחתי. עדיין יש לי על מה לעבוד - לשלם את התשלום שהבטחתי. מכל הלב, ובאהבה!

שיהיה לה במזל טוב!