לפני מספר שנים, בתי התינוקת אובחנה כחולת סרטן - מה שגרם לרבים לשאול אותי אם הדבר ערער את אמונתי באלוקים.

אותה חוויה קשה לימדה אותי המון. כל מערכת הקשרים החברתיים שלי נבחנה בכור ההיתוך של אותם ימים נוראיים, ימים של גילוי ראשוני למחלה ותחילת התמודדות עם המצב החדש. למדתי להעריך אצל חבריי את תכונותיהם הפשוטות והבסיסיות ביותר. הבנתי פתאום, שתכונות כמו 'אכפתיות' ודאגה לזולת חשובות הרבה יותר מחוכמה וחריפות וגם נדירות ממנה. בזמנים בהם נזקקתי לכך נואשות, רק מעטים ממכריי הקדישו מזמנם כדי לקחת חלק בחיי ולהעניק לי את תמיכתם. שפטתי בחומרה רבה את אלו שלא נהגו כך עד שהתחלתי לתהות אם אני אישית אכן הייתי מגיב אחרת. כשהבנתי לצערי, שגם אני הייתי נוהג באותו אופן, הערכים שלי לגבי עצמי החלו להשתנות.

הבנתי כי יכולת הנשיאה בעול עם הזולת שווה הרבה יותר מתכונות אופי "זוהרות" הנחשבות לנחשקות ול"שוות" יותר.

אותן תכונות שנחשבו בעיניי מהותיות וחשובות - החכמה שלי, השאיפות שלי, היצירתיות שלי - נראו לי נטולות חשיבות בעת המשבר, נטולות יכולת לעזור לתינוקת שלי או אפילו לעצמי. עובדת היותי מתורבת או מלומד או עובדת היות חבריי משכילים או חשובים, הייתה נטולת כל ערך. לפתע זה לא שינה במאום אם ידעתי יותר או פחות מאחרים או מי מאתנו מוצלח יותר. פתאום הבנתי עד כמה אכזבתי אחרים כאשר לא הייתי פנוי להושיט להם יד תומכת בעודי עסוק בפיתוח כשרונותיי האישיים. הבנתי כי יכולת הנשיאה בעול עם הזולת שווה הרבה יותר מתכונות אופי "זוהרות" הנחשבות לנחשקות ול"שוות" יותר.

מסקנות פשוטות

אותן מסקנות פשוטות שנראות לי כיום חשובות כל כך, מהותיות כל כך, הן שעזרו לי לעטוף את הכאב שלי במעטפת של רכות. נדמה לי שבזכותן, הגעתי לטוב ביותר שבתוכי. האם הייתי מצליח ללמוד את אותם הדברים גם בדרך פחות טראומטית? יכול להיות שכן. אבל זה לא קרה כך.

אני לא מרגיש ממורמר על מה שקרה לנו. להפך, אני חש שקיבלתי אישור לכך שאלוקים שומר עליי וכי הוא קטע את מסלול חיי כדי להבטיח שאלמד שיעור שבלעדיו אי אפשר לחיות. אם הייתי יכול להיות "רע" מבלי להיות מודע לכך (ואני סבור שאדישות לזולת, היא דבר רע), אזי חיי ובחירותיי היו חסרים תכלית וזה דבר כואב מאוד.

אבל מה עם סבלה של הילדה הקטנה שלי? איך זה יכול להיות נכון או צודק? מה הקב"ה מלמד אותה?

זוהי כאמור תשובה חלקית, המספקת הסבר לסבל האישי שלי. אבל מה עם סבלה של הילדה הקטנה שלי? איך זה יכול להיות נכון או צודק? מה הקב"ה מלמד אותה?

אני לא יודע וכנראה שלעולם לא ממש אדע. המסורת היהודית מדברת הרבה על "גלגול נשמות". רעיון "גלגול הנשמות" בא להסביר שבפני כל אחד מאתנו עומדת משימה ייחודית שנועדה לשפר את נשמתו. לכל אחד מאתנו תרומה מיוחדת להעניק לאנושות. כל אחד מאתנו נולד עם חבילת נכסים, חסכים, בעיות וברכות הנדרשים לביצוע המשימה. וכל אחד מאתנו נאבק כדי לדעת מהי משימתו ואיך אותה "חבילה" אתה הוא נולד תתאים לו ביותר.

איני יודע מהי משימתה של בתי. איני יודע מה עליה ללמוד ואיני יודע איזה סוג של מודעות היא תביא לעולם. יהיה עליה להשיב על שאלות אלו כשהיא נאבקת במטרה להבין את חייה. המחלה שלה היא רק חלק מהפאזל שהיא תצליח, אני מקווה, להרכיב.

תאמרו שזו אמונה ולא הגיון - אולי אתם צודקים. אבל אין זו אמונה עיוורת. האמונה שלי באה עם תחושת הסדר, המשמעות והחסד הטמונים בהתערבות הקב"ה בחיי ואני מתפלל בכל לבי שגם בתי הקטנה תזכה להרגיש כך.