כמה אירוניה וניגודיות יש בעובדה שאדם אשר זכה לתהילתו תוך גילום דמותו של "סופר מן", הפך במהלך רגע אומלל אחד, לתלוי לחלוטין באחרים. אך יותר מכך מדהימה האירוניה, שההגשמה העצמית המופלאה של כריסטופר ריב, זו שללא ספק תיזכר מעל ומעבר לכל האחרות, באה דווקא לאחר שהפך למשותק. יש בכך מסר חשוב בזמן הנכון, לעולם שנוטה יותר ויותר להגדיר "חיים" במונחים של גמישות וקלות תנועה.

כריסטופר ריב, השחקן שגילם את דמותו של סופר-מן בסרט לפני 25 שנים, פעל ללא לאות במשך קרוב לעשור, לרווחתם של המוגבלים, עד שנפטר ב-10 באוקטובר. הוא חינך את הציבור, אסף עשרות מיליוני דולרים למחקר רפואי, כתב שני ספרים והמריץ מיליונים - כולל ילדים ישראלים מוגבלים בטיול שערך בשנתו האחרונה - בדוגמא האישית שנתן.

קשה לדמיין שהיה זוכה לחיים עשירים ומלאים יותר, אילו היה נשאר אותו גולש סקי נלהב, שייט, טייס, צוללן ופרש, כפי שהיה לפני שהושלך מגבו של סוס בשנת 1995, ושבר שתי חוליות בצווארו. פעיל יותר, כן; אבל מלא יותר, לא!

אין ספק שהתאונה שעבר מר ריב, גרמה לו לקבוע מטרות שונות לחלוטין להצלחה פיסית - כמו ללמוד לשלוט בכסא הגלגלים שלו באמצעות נשיפה לתוך שפופרת. אבל זו בדיוק הנקודה: תנועות פיסיות כבר לא היו הדרך שבה הוא העריך צמיחה והגשמה. התאונה שלו אילצה אותו להבין שמשמעות החיים אינה נאמדת בקילומטרים, מיילים ימיים, נתיבי אויר וכדומה.

הליכה, הוא אמר בבהירות, תהיה דבר נפלא, אבל לא אלה הם החיים.

בעוד שתמיד שמר על תקווה ששיקום פיזי, וקידום המדע, יוכלו לאפשר לו יום אחד לחזור ולהפעיל את גפיו, הוא לא השתמש אפילו בבקשה צנועה זו כהגדרה לערכו האמיתי כאדם. כששאלו אותו בראיון, מספר שבועות לפני מותו, מה יקרה אם בפועל לא יזכה לעולם לצעוד שוב על שתי רגליו, הוא ענה באופן ישיר "אז אני לא אלך שוב!" הליכה, הוא אמר בבהירות, תהיה דבר נפלא, אבל לא אלה הם החיים.

למרות זאת, בתקופה המיידית לאחר התאונה, הוא הרגיש כל-כך חסר תקווה, ששקל ברצינות להתאבד. במצב הקשה בו היה, נראה שהסיכויים שיוכל להצליח לחיות חיים בעלי משמעות, נמוכים כל כך, שאפילו האימא שלו - כפי שסיפר מר ריב בזיכרונותיו משנת 1998 - שכנעה רופאים להסיר ממנו את המכשירים הרפואיים שעזרו לשמור על חייו.

לא קשה להבין צורת תגובה כזאת ברגעים קשים של הלם וכאב. אבל למרות זאת, תגובה כזו מטעה מאוד. כמו רפלקסים רגשיים רבים, לאחר שחולף זמן מה, מתייצבים ומגיעים למשהו שקול יותר ונעלה יותר. כשהוא עומד מול מה שבחר לקבל כמציאות חדשה וכאתגר חדש, החליט מר ריב שצוואר שבור לא צריך להוביל לשבירת כוח הרצון.

הרעיון הזה הוא צורך חיוני בימים אלה, כשנטייה להחשיב חיים כ"חסרי ערך", משום שחסרה בהם ה"איכות" שבאה עם המיומנות הפיסית (או חדות מנטאלית, או חופש טבעי מכאב), נמצאת, לרוע המזל, במצב של עליה.

לצערנו, חיים בעולם אנשים רבים שסובלים, והם, או אחרים, עלולים להרגיש שהחיים במצב של חולי, דיכאון או ייאוש, פשוט לא שווים את המאמץ. אבל, כאשר כריסטופר ריב מצא את עצמו במיטת בית החולים, משותק ומיואש, הוא בחר לחיות, ולהגשים את עצמו.

משמעות החיים שוכנת במקומות רבים ושונים. בכל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, מצויים סופר-כוחות.

ואפילו אם חייו הפומביים והפעילים של מר ריב לאחר התאונה נראים על אנושיים, כולנו נשתדל להבין שמשמעות החיים שוכנת במקומות רבים ושונים, ויותר חשוב מזה, שבכל אחד מאיתנו, בסופו של דבר, מצויים סופר-כוחות.

באיזה שם אחר אנחנו יכולים לקרוא ליכולת שלנו לחשוב, להתפלל, להחליט, להתחרט, לאהוב, לסלוח...? כישורים שאף לא אחד מהם דורש בריאות טובה או יכולת תנועה פיסית.

אף אחד לא אוהב לחשוב על רגעיו האחרונים בעולם הזה. אבל חכמי המשנה למדו אותנו, שבמיוחד כשאנחנו עומדים מול הפיתוי לעשות משהו לא טוב, זה בדיוק מה שחשוב לעשות. וסביר מאוד שמי שיהרהר ביום מותו, לא יחשוב על תחרות סקי, מרוץ סירות או דהירה על סוס. מה שיהיה חשוב לנו, כשנתכונן להשאיר את הצוואה האחרונה לבאים אחרינו, יהיו דברים הרבה פחות גשמיים.

זה הטעם לכך שהיהדות מלמדת, שכל רגע בחיים, לא משנה מה ה"איכות" שלו, הוא בעל חשיבות אין סופית. והלוואי, שיותר ויותר מאיתנו יזכו להבחין באמת הזו, ולהפנים אותה.