"חוק הג'ונגל אומר שרק החזקים שורדים", נהג אבי לומר.

גדלתי בדרום אפריקה במחיצת אנטילופות ו"אוכלי עשב" אקזוטיים נוספים. כולם עמדו ללא הרף על המשמר, נזהרים מפני אריות וטורפים אחרים. לכן, הבנתי למה אבי התכוון כאשר הוא דיבר על חוק הג'ונגל.

בימי ילדותי הרגשתי מחוברת עמוקות לאפריקה, כאילו חבל טבור בלתי נראה יוצא מתוך האדמה, מתחבר לגופי וקושר אותי אליה.

השנים חלפו והביטחון שהיה מנת חלקי בילדותי נעלם לאיטו. במקום עצי תאנה הגדלים פרא בסוואנה, החלו חברות האבטחה לצמוח בפרברי יוהנסבורג. יללות צופרי האזעקה החליפו את קולות נחרות ההיפופוטמים וקירות בטון גבוהים עם גדרות חשמליות משוננות צמחו במקומם של עצי השיטה שטוחי-הצמרת של אדמת המרעה.

בדרום אפריקה החדשה, במקום לפחד מהצבוע המשוטט בשטח הפתוח, פחדנו מיצור מסוג אחר - יצור ששוטט ברחובות העיר. ילדותי הסתיימה זה מכבר ולחיי נכנסו נערים מסוג אחר, שלא הכרתי: רעבים, חסרי פחד ופראיים.

הסיפורים על אנשים שהותקפו במכוניותיהם או הוכו בבתיהם הלכו ותכפו. בתחילה, קראנו על אירועים אלה בעיתונים. הם קרו לאנשים אחרים, לא לנו. ואז, כמו חיות האורבות לטרף בלילה השחור, הסיפורים הלכו וסגרו עלינו, הלכו והתקרבו...

"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"

חברה שלי, עולה חדשה מאוסטרליה, שכרה בית שהיה מרוחק מעט ממרכז הקניות הקרוב ביותר. כיוון שלא הייתה לה מכונית, הסכמתי לקחת אותה לקניות והשארתי את הילדים בבית.

ותודה לא-ל על כך.

חכמינו אומרים, ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים". פניתי ונכנסתי לרחוב הקטן והשקט בו היא גרה. ביתה היה חבוי, כרגיל, מאחורי קירות גבוהים ושערים חשמליים. בשעה שנסעתי לכיוון הבית, הבחנתי בשני גברים המתקרבים למכוניתי. אחד מהם החזיק רדיו טייפ ענק תחת זרועו ונראה היה שהוא שר יחד עם המוסיקה. עלתה בראשי המחשבה לעשות סיבוב נוסף עם המכונית, כדי שלא אצטרך לעצור בזמן ששניהם ברחוב. אבל, כיוון שאף אחד מהם לא נראה מתוח או דרוך, נסעתי עד לשער החשמלי של הבית וצפרתי לחברתי.

באותו רגע, הייתה לי תחושה מבשרת רעות. תארי לעצמך שעכשיו היו מתקיפים אותך? חשבתי לעצמי. תארי לעצמך שאחד הגברים האלה שולף אקדח ומאיים עלייך בדיוק כאן? הרעיון גרם לי לתחושת בחילה קלה ולרגע התחרטתי שלא עשיתי סיבוב נוסף עם המכונית.

היה זה כאילו מחשבותיי קמו לתחייה ובדיוק כפי שחשבתי, הדלת של מושב הנהג נפתחה לרווחה וקנה אקדח כוון היישר אל פניי.

"צאי החוצה!" פקד עליי קול בזעף.

רוגע מוזר ורב-עוצמה נח עליי. חשבתי על התינוק שלי, שרק לפני שעות ספורות היה קשור לצדי במכונית. בן רגע, שחררתי את החגורה ויצאתי מהמכונית. החוטפים, שנראו בני שמונה עשרה בערך, תלשו כאחוזי טירוף את השעון מידי וקרעו את השרשרת מעל צווארי.

הרגשתי נוכחות של אנרגיה חזקה ושמימית, האופפת אותי ומשדרת לנשמתי מסר חשוב.

הייתי אמורה לרעוד מפחד, אבל במקום זאת, נדמה היה שהזמן עצר מלכת ושקט עמוק השתרר בתוכי. העולם החיצון היטשטש והפך לתמונה דו-ממדית, שבה התוקפים לא היו אלא דמויות קרטון. בניגוד לכך, נדמה היה לי שגופי הפך לעצום בגודלו, כמו גופו של ענק, לעומת תפאורת הרקע של העולם השטוח המצויר שבחוץ. ראשי הלם, מוצף בתחושה שמתרחש פה הרבה מעבר למה שאני מסוגלת כרגע לראות. הרגשתי נוכחות של אנרגיה חזקה ושמימית, האופפת אותי ומשדרת לנשמתי מסר חשוב.

נעצתי את מבטי עמוק לתוך קנה האקדח ונדמה היה שנובעות מתוכו מילים, כמו מתוך מעיין בלתי נראה: זו כבר לא המדינה שלך. ייתכן שמעולם לא הייתה שלך. אבל עכשיו, זו בהחלט כבר לא המדינה שלך!

הפכתי להיות מודעת לכך, ש"דמות הקרטון השניה" התיישבה במושב הנהג. ידיו של הצעיר תקפו את תיבת ההילוכים בתנועות אחוזות טירוף וכשהבחין במבטי, הוא הכה בשני אגרופיו על ההגה וקילל אותי.

"תסתובבי!"

הסתובבתי ופניתי אל הקיר, בטוחה לחלוטין שבעל האקדח עומד לירות בעורפי. באופן מוזר, עדיין לא היה בי כל פחד, כאילו כל זה היה חלק מחלום המוקרן מתוך השקט העמוק שבתוכי. קריאת "שמע ישראל" ששפתיי מלמלו נראתה הדבר הממשי היחיד ומלותיה חלחלו לאורך גופי.

שמעתי את נהמת המנוע וחריקת הצמיגים, בשעה שמכונית ה- ב.מ.וו שלי שאגה במורד הרחוב, כמו חיית פרא הלכודה בכלוב. נשארתי ניצבת על עומדי, המילים האחרונות של קריאת "שמע" עדיין הולמות בראשי.

אם כבר להילחם - אז את המלחמה שלי!

בשבועות שלאחר התקיפה, לא חוויתי את הסימפטומים הרגילים של תסמונת פוסט-טראומטית - לא הייתי עצבנית ומתוחה, נשארתי ממוקדת ולא סבלתי מנדודי שינה או מסיוטי לילה החוזרים על עצמם. הסימפטום היחיד שליווה אותי, היה החשש לנהוג למשך זמן מה. כאשר עשיתי זאת לבסוף, מצאתי את עצמי מביטה ללא הרף מעבר לכתפי. אולם, כמו שאומרים, זה מה שאתה אמור לעשות כשאתה חי בדרום אפריקה: אתה חייב לעמוד על המשמר ולהיזהר מפני "אריות". כי בג'ונגל, כידוע, רק החזקים שורדים.

חברה אמרה לי, "חשבתי ששלוחי מצווה אינם ניזוקים".

"ובאמת לא קרה לי נזק, תודה לא-ל".

כיצד היא יכולה הייתה לצפות את השפעת החוויה על חיי? כיצד יכולה הייתה לדעת שחבל הטבור הבלתי נראה, שיצא מתוך אדמת דרום אפריקה והיה מחובר לגופי - נחתך? כיצד יכולה הייתה לדעת שלראשונה בחיי, הרגשתי חופשייה לעזוב לנצח את ארץ מולדתי?

אנשים שאלו אותי, "את באמת חושבת שישראל היא מקום בטוח יותר, עם כל הפיגועים שיש שם?"

לא רציתי להיקלע לאש צולבת במלחמה של מישהו אחר. אם בכל מקרה עלי להילחם, אני מעדיפה שתהיה זו המלחמה שלי!

הם בכלל לא הבינו את הנקודה. לא חיפשתי מקום שיהיה בטוח מבחינה פיזית. חיפשתי מקום בו אוכל לחיות ולהרגיש שייכת, מאוחדת עם הכלל ומעורבת בעניינים שרלוונטיים לגביי, עניינים שנוגעים בלב לבו של העם היהודי. לא רציתי להיקלע לאש צולבת במלחמה של מישהו אחר. אם בכל מקרה עלי להילחם, אני מעדיפה שתהיה זו המלחמה שלי!

כיום, מביתי המשקיף אל הרי יהודה, אני חושבת תכופות על אותם ימים עברו בהם נסעתי בג'יפ פתוח אל תוך מסתרי הג'ונגל או אחר התנינים המתפתלים בנהרות. בג'ונגל, הישרדות החזקים פירושה כוח גופני. אולם, הישרדות אמיתית עוסקת בכוח רוחני - היכולת לראות מעבר למסך העשן של ה"מציאות" החברתית, הפוליטית והכלכלית ולהיות מסוגלים לראות את "האחד" השולט והנמצא בכל.

בזמנים שנראים כמו תוהו ובוהו - בזמן פיגועים והתקפות טרור או בזמן טרגדיה אישית, עלינו להיאחז בידיעה מחזקת זו. "כאיל תערוג על אפיקי מים" - כפי שהאיל משתוקק אל מעיינות המים - "כן נפשי תערוג אליך אלוקים" - כך לבי משתוקק אליך, אלוקים (תהילים מב).

מאמר בנושא קרוב: אין לי ארץ אחרת.