לפני 25 שנה, עמדה הרבנית דינה וינברג לפני קבוצת נשים ואמרה: "אֵם צריכה לפעול בכמה מישורים בחייה, בעת ובעונה אחת. שלא תגיעי לגיל 50 ותגלי שאין לך דרכים נוספות לשרת את העם היהודי."

אני זוכרת ששמעתי את דבריה ורשמתי אותם לעצמי. שמחתי בלבי שהדברים לא נוגעים אליי. הכתיבה נתנה לי פטור מעיסוק בבעיה זו. כשילדיי יגדלו, אני אבלה את זמני בכתיבה, ובכל מקרה, כל העניין היה רחוק ממני. כל כך הרבה זמן הבדיל ביני לבינו. שנות גידול ילדיי לא החלו אז אפילו - הייתי בהריון של ילדי הראשון - והשאלות שהטרידו אותי היו: 1. איך מחתלים תינוק?; 2. איך עושים לו/לה אמבטיה?; ו- 3. מתי אוכל לחזור לשתות קפה?

כמה נפלא היה להיות צעירה! כל החיים לפניי, מתפתלים הרחק מן העין, נעלמים מאחורי עיקול הדרך. העתיד היה דרך מהירה, פתוחה, רחבה ורבת מסלולים הנושקת לאופק, וגם הוא עצמו לא התקרב, אלא רק זהר וניצנץ, נעלם אל תוך הבלתי ידוע שנצבע בעיניי בוורוד.

בשלב מסוים בעשור שבא אחר כך, אמרה פעם אחת מחברותיי האימהות (שפניה ושמה פרחו מזכרוני, למעט העובדה שבוודאי היתה המומה בדיוק כמוני): "איך זה שקשה כל כך להגיע לאחר הצהריים ולעבור את שעת ההשכבה - אבל כל פעם שאני מפנה את הגב לרגע, עוד שבוע עובר???"

לא משנה מה גילכם כעת, 24 שנים יחלפו כאילו היו 24 שעות.

אותו משפט נכון גם לגבי חלוף השָנים. כיום אני יכולה לדבר על הנושא מניסיון, ואני יכולה להבטיח לכם שלא משנה מה גילכם כעת, 24 שנים יחלפו כאילו היו 24 שעות. לא ייקח לכם נצח עד שתמצאו את עצמכם בעתיד. ואפילו העתיד הזה יחלוף לפני שתשימו לב.

אמי נהגה לומר: "הזמן רץ", אבל כילדה, חשבתי שהמציאות היא אחרת.

אני אהיה בסדר

כשצעיר ילדינו עזב את הבית כדי ללמוד בישיבה, בעלי וילדיי דאגו לי: איך אמא תקבל את זה?

לא רציתי להיראות אטומה וחסרת רגשות, אבל ידעתי שאני אהיה בסדר, ויותר מבסדר. עכשיו אני יכולה לכתוב מהבוקר עד הלילה, מה שרציתי תמיד. אני לא צריכה לקחת אף אחד לבית-ספר בבוקר, או להחזיר הביתה בצהריים... מכונת כביסה אחת בשבוע תספיק מן הסתם, מעתה והלאה. במחלקת הכביסה בלבד יתפנה לי מספיק זמן למעשים מופלאים, אולי אפילו אכתוב איזה "מלחמה ושלום" קטן משלי.

ביום הראשון בו בני הקטן כבר לא היה בבית, 'חטפתי' משהו. הרגשתי כאילו הראש שלי כולו סתום. לא התעטשתי ולא השתעלתי; הגרון לא כאב לי; אבל הייתי עייפה, בלי כל סיבה נראית לעין. כשתחושתי לא השתפרה במשך כמה ימים, הלכתי לרופא, לעשות משטח גרון.

התוצאות היו שליליות, ואני חזרתי כעבור יומיים. האם יוכל לעשות את הבדיקה שוב, רק ליתר ביטחון. רופא המשפחה שלנו הביט בי מעל לזגוגיות משקפיו, ואמר בחיוך קטן וסבלני: "בטח, אין בעיה".

ההצטננות לא חלפה, גם לא בעזרת ויטמין C. זו הייתה אחת הפעמים הבודדות בחיי שלא התחשק לי לקום בבוקר. ניסיתי לכתוב, אבל לא היה לי כלום בראש. למי איכפת? שאבתי את האבק מהשטיח בסלון והרגשתי נפלא כל כך, שהחלטתי לסדר את ארון המצעים. אבל לא עשיתי את זה. ולמי איכפת אם יש כמה כלים בכיור? בין כה וכה הם כל כך מעטים.

ההצטננות שלא היתה הצטננות הפכה להיות שולית יותר, אבל אני הסתובבתי בבית בחוסר מעש במשך שעות וימים. הספר היחיד שהתמדתי בקריאתו היה "השואה" של מרטין גילברט. אפילו ללכת למכולת היה לי קשה.

במשך שנים, הבוקר היה זמן הכתיבה שלי. אבל מכיוון שלא כתבתי בין כה וכה, החלטתי להתחיל ללכת לשיעור של הרב לף ב"מרכז הישראלי" - בימי שני בבוקר בשעה 10:30. ביום שני, לקח לי זמן מה למצוא את הבגד המתאים. השקיתי את העציצים, עשיתי כמה שיחות טלפון ושתיתי כוס קפה, ואז הסתכלתי בשעון וראיתי לפתע שהשעה כבר 10:50.

אוקיי, אז אני אתחיל ללכת שוב לשיעור של הרבנית ציפורה הלר בעיר העתיקה, בימי ראשון בערב, ברבע לתשע. ולפני זה אלך להתפלל בכותל.

ביום ראשון בשבע בערב, נדמה היה שמישהו הדביק את שמורות עיניי זו לזו. אולי אני צריכה לישון יותר. "תהיי טובה לעצמך", לחשה לי ציפור קטנה. "תקשיבי למה שגופך אומר לך" וכו'.

החום שלי נותר 37 מעלות כל אותו הזמן, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להוריד אותו.

הימים נמשכו להם. בדקתי את הסימפטומים של דיכאון קליני. כמה זמן בזבזתי! העצלנות שלי הגעילה אותי, והתחלתי לפחד. מתי אני אצא מזה? החום שלי נותר 37 מעלות כל אותו הזמן, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להוריד אותו. התחלתי לקרוא את הפרק על העצלות ב"מסילת ישרים" של הרמח"ל.

החלטתי לעבור על הארונות שלנו ולמסור כמה מהבגדים הישנים. אבל לפני הכול, אנחנו צריכים מדחום חדש. יצאתי לטיול בסופרפארם.

אסתר

יום אחד הזכירה חברתי את שמה של אשה שאותה אכנה אסתר.

גבה של אסתר נפגע בפיגוע התאבדות. היא היתה מורה להתעמלות בבית ספר תיכון, עולה חדשה ורווקה, לבד בארץ. לאחר הפיגוע היא נשלחה לאחת המחלקות האורתופדיות בירושלים. היא לא הייתה מסוגלת לקבל את השיתוק שלה. היא היתה מבוהלת. השבועות הפכו לחודשים, השחרור לא נראה באופק, ומבית הספר הודיעו לה בצער, שהם נאלצים להעסיק מורה אחרת. אסתר שקעה בדיכאון עמוק. היא לא התלוננה, אבל היא בכתה. צוות האחיות לא היה מסוגל לעזור לה, והיא הועברה למחלקה הפסיכיאטרית.

בשלב זה, אירגן אחד מחבריה המורים מערך של מתנדבים לקיום מצוות ביקור חולים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי על אסתר. אבל כשהגיע תורי לבקר אותה, היא התקשרה כדי להגיד שהיא מצטערת, לא מתחשק לה שיבקרו אותה. במובן מסוים, זו היתה הקלה, היו לי הרבה דברים לעשות באותו יום, וחוץ מזה, כפי שידוע לכם, ביקור במוסד פסיכיאטרי הוא לא תענוג גדול. יחד עם זאת, גם אם זה לא היה הגיוני, נפגעתי קצת מדחייתה, אפילו שמעולם לא נפגשנו. אם יש כוח בעולם שמאפשר לאנשים לא לקבל דחייה באופן אישי, אני לא זכיתי בו.

כשחברתי דיברה עליה אותו יום, קלטתי פתאום שעברה מאז שנה, ואולי יותר. אסתר שוחררה כבר מזמן מבית החולים, סיפרה לי חברתי, והיא חיה על קצבת נכות. כן, הגב עדיין מהווה בעיה. כשחשבתי להתקשר אליה, עברה בי שמחה קטנה, והנה, שמה היה עדיין שם, בפנקס הטלפונים שלי - עיניי בוודאי דילגו על שמה, מי יודע כמה פעמים, בלי להרגיש כלל.

חייגתי את המספר ששורבט ליד שמה. "פסיכיאטריה", ענה לי הקול. נרתעתי לרגע, ואז הסברתי את מי אני מחפשת, וקיבלתי את המספר בביתה.

היא הרימה את הטלפון מייד. "כן," היא אמרה, "בואי."

את הדלת פתחה נערה שהובילה אותי דרך המסדרון אל הסלון. היא אמרה לי שהיא מתנדבת מהשכונה. אסתר לא הייתה מוכנה עדיין. אחרי עשר דקות הודיעה לי הנערה שאני יכולה להיכנס.

כשעברתי בדלת חדר השינה, ניסיתי להסתיר את תדהמתי. היא היתה כל כך רזה! והחיוך הזה... כמה עדינות היתה במבטה השקוף. מאוחר יותר, כשניסיתי להיזכר בדמות שציפיתי למצוא שם, דבר לא עלה בדמיוני. ידעתי רק שבמבט ראשון, השבריריות שלה הייתה מפחידה, ויפי פניה היה עוצר נשימה ממש.

היא היתה שטוחה על גבה במתקן אורתופדי. מכשיר מתכת שדומה לנדנדה קטנה ומאפשר לחולה להתרומם לישיבה, נתלה מעל ראשה. הלכתי אל צידה האחר של המיטה וישבתי על שרפרף מפלסטיק. היא בירכה אותי לשלום. דיברנו - לא חשוב על מה - עד שלבסוף פלטתי את מה שהטריד אותי: "איך את עושה את זה?"

איך את סובלת את הבדידות, אסתר? איך את מצליחה לא ליפול לתהום של רחמים עצמיים, מרירות, כעס ו... דיכאון?

לא היה צריך יותר מזה; היא ידעה בדיוק לְמה אני מתכוונת. איך את סובלת את הבדידות, אסתר? עוד לא טעמת טעמם של נישואין, או אימהות - דברים שרוב האנשים מסביבך רואים כמובנים מאליהם. איבדת את המקצוע שלך. את כלואה בגופך! זה לילה ארוך וקשה, ולפחות כרגע, סופו לא נראה באופק. איך את שומרת על שפיותך? איך את מצליחה לא ליפול לתהום של רחמים עצמיים, מרירות, כעס ו... דיכאון?

היא אמרה: "עם הרבה סייעתא דשמיא".

היא דיברה על כך שיש לה דיאלוג תמידי עם אלוקים. שכחתי את מילותיה המדויקות, כל מה שאני זוכרת הוא את פניה המופנים מעלה. היא חייכה שוב, באותו חיוך צנוע, מבויש, עדין, שרק כיום אני מבינה שהוא לא היה דווקא בזוויות הפה שהתעגלו מעלה, אלא במבט הטרנסדנטלי שבעיניה. מבטה עבר על פני הציוד האורתופדי שהיה תלוי מעל למטתה, חדר מבעד לתקרה, מעבר לבניין, אל מקומות שלא הייתי בהם מעולם. היא - או אולי רק עיניה - הצהירה: "אני יודעת שעשית לי את זה מסיבה מסוימת. זה הדבר הטוב ביותר עבורי. אני יודעת שאתה אוהב אותי".

אחרי חצי שעה, הביאה לנו הנערה שתי כוסות מיץ תפוחים, אחת לכל אחת. אסתר הרימה את ראשה מהכרית והנערה הצמידה את הקש לפיה לפני שיצאה מהחדר. את הכוס שלי גמעתי בשניות. לאסתר זה לקח יותר זמן. היא שתתה באמצעות הקש וניסתה לשמור את הכוס במצב מאוזן. אחרי זמן מה הפסיקה, הפנתה את ראשה אל הדלת וקראה לנערה שתביא לנו עוד מיץ. קולה היה חלש מדי ולא הגיע ליעדו, כנראה.

"אני אביא את זה!" קפצתי ממקומי, ופרץ פתאומי של אושר - כמה זמן עבר מאז שהרגשתי כך? אני יכולה לעשות משהו עבורה! - הודיע לי שהשמחה והגאולה שלי קרובות מתמיד.