הדבר היחיד שפיליס שולמן לא סבלה היה אנשים עצובים. על כן, תמיד כשאכלה במסעדה עם בעלה וילדיה, ושמה לב לאנשים שנראו קודרים בשולחן שלידה, הייתה מושיטה יד לתיקה ושולפת את הנשק שלה.

בחשאי היתה מוציאה ממנו מזלג מיוחד, ומאריכה את הידית שלו למלוא אורכה, כמטר אחד. בחריצות הייתה שוֹלה צ'יפס אחד מהצלחת שעל השולחן הסמוך. בעודה משיבה אליה את המזלג עם הצ'יפס ש'פילחה', היו הסועדים ההמומים עוקבים אחריו במבטיהם, ומגיעים לאישה שקרצה להם ואמרה: "זה נראה כל כך מגרה. לא'כפת לכם, נכון?"

התגובה הייתה תמיד זהה: קודם הלם, אחר כך צחוק היסטרי. פיליס שוב הצליחה להשיג את היעד שהציבה לעצמה בחייה: לעודד אנשים.

לפיליס לא היה איכפת מה אומרים עליה, וכך היא הצליחה להתחבר עם כולם, אנשים מגילאים שונים, עמים שונים, מעמדות שונים, כולם היו לחבריה. היא לא הייתה מסוגלת לעמוד בתור במכולת בלי לפתוח בשיחה עם מי שעמד לפניה ומאחוריה. אם אחד הקונים בסופרמרקט, בתקופה שלפני פסח, שאל אותה משהו על מצה, היא ומשפחתה היו מייד מזמינים אותו לסדר שלהם. רק פעם אחת ראתה רות, בתה, את אמה כשהיא נבוכה.

המשפחה עברה באותה תקופה לשכונה חדשה. רות הייתה בכתה ב'. אמה תמיד ערכה לשלושת ילדיה מסיבות יום הולדת מורכבות, שסבבו סביב נושא מסוים, ושאליהן הוזמנו כל ילדי הכתה. נושא המסיבה של רות באותה שנה היה "הכינו לעצמכם גלידה", הימור בטוח למסיבה מוצלחת שתחבב את הילדה החדשה על ילדי הכיתה.

זה לא עבד. הילדים ישבו בכיסאותיהם בנוקשות, נוברים בגלידות שלהם בנימוס. פיליס ראתה, לאכזבתה, שהילדים אינם נהנים. היא החליטה לעשות משהו.

פיליס ונכדיה

היא לקחה מיכל קצפת והחלה לרסס את הילדים בקצפת ובדובדבנים. הילדים, שהיו המומים לרגע אחד, התחילו לצחוק, השיבו לה מלחמה והשליכו בחזרה גלידה, אגוזים וסוכריות. לא היה ילד שלא נהנה מהמשחק הפרוע. הם נהנו כל כך שאיש לא שם לב שהגיעה שעת הסיום, ושהורי הילדים באים לאסוף אותם. פיליס, תסרוקתה המנופחת מלאה דובדבנים וסוכריות, עמדה להשליך בקשת כדור גלידה אל אחד הילדים, בדיוק ברגע שבו ירד זוג נעלי עקב אופנתיות במדרגות אל חדר המשחקים. עיניה של האם המבוהלת נפגשו בעיניה של פיליס, ורות ראתה את פני אמה מוצפים באדום כהה.

"בזכות המסיבה הזאת, כל הילדים נהיו חברים שלי מייד", נזכרת רות, המתגוררת כיום בירושלים. "הייתי הילדה עם האמא הקוּלית."

רבות מהנשים לא רזו אמנם, אך המשיכו לבוא למרפאה משום שפיליס גרמה להן להרגיש שלמות עם עצמן.

פיליס ושתיים מחברותיה פתחו יחד חנות. כל לקוח הפך לחבר ואפילו לעוזר. תכופות שאלה פיליס את לקוחותיה: "אתה מוכן להוציא את הזבל בדרך החוצה?" יום אחד נכנס לחנות איש עסקים, והתלונן שבפעם הקודמת שכח שהוא מחזיק בידו את שקית הזבל, וכך עלה איתה לרכבת.

לאחר שהמשפחה העתיקה את מקום מגוריה ב-1972, פתחה פיליס מרפאת דיאטה. לקוחותיה העריצו את פיליס משום שתמיד הרעיפה עליהן כל כך הרבה אהבה. רבות מהנשים לא רזו אמנם, אך המשיכו לבוא למרפאה משום שפיליס גרמה להן להרגיש שלמות עם עצמן. הן רצו לרזות כדי לחזק את הדימוי העצמי שלהן. במקום זאת, הדימוי העצמי שלהן פרח תחת שמש אהבתה של פיליס, מה שהפך את רעיון הרזון לכמעט מיותר.

"חיפושית"

פיליס הייתה בתחילת שנות השישים שלה, כשפגשה בייעוד שלה, בדמות מודעה שפרסמה בית ספר לליצנים. שנה לאחר מכן, מצוידת בתעודה, הפכה פיליס לליצנית מקצועית, "חיפושית" שמה. היא החלה להתנדב כליצנית בהוספיס, ואחר כך בקייטנה לילדים חולי סרטן. היא עבדה גם באופן מקצועי: עבודתה הקבועה כליצנית היתה בבית אבות.

פיליס התייחסה לעבודת הליצנות שלה ברצינות רבה. היא עבדה על האיפור שלה במשך שעות. בניגוד לרוב הליצנים, היא המציאה תחפושת חדשה בכל שבוע, כדי ש"לקוחותיה" לא ישתעממו. היא ניפחה בלונים ואספה בדיחות נוסח: "איזה יום מימי השבוע מתחיל ביום ה'? - היום!"

היא עברה על כל החוקים. בבית האבות הייתה תקנה חמורה שאסרה על מגע עם המטופלים, אך "חיפושית" נישקה וחיבקה את כולם. אם לא הצליחה להעלות חיוך על שפתיה של מטופלת מדוכאת במיוחד, היא הייתה נכנסת למיטתה ומדגדגת אותה עד שצחקה.

היה חולה אלצהיימר שרצה להתחתן עם "חיפושית". כדי להשביע את רצונו, ארגנה חתונה מדומה, ושכנעה את האחיות להתחזות לשושבינות. הן הציגו חתונה מושלמת, להנאתו העצומה של אותו חולה. אך משום שהיה לו אלצהיימר, הוא שכח כליל את האירוע הגדול, ומספר שבועות לאחר מכן הם חזרו על הצגת הנישואין.

נכדיה של פיליס, היו חלק מההצגה שלה. היא נהגה להלביש אותם כליצנים ולקחת אותם איתה להופעותיה. פיליס דאגה אמנם לעולם באופן כללי, אך ראשית כל הייתה דאגתה נתונה למשפחתה. היא דיברה עם נכדיה בטלפון מדי יום. הם ראו בסבתם את חברתם הטובה ביותר.

לא מצחיק

הדבר היחיד שהצחוק של פיליס לא הצליח להכניע היה סרטן הריאות שלה עצמה, שהתגלה בגופה בגיל 73. למרות זאת, המשיכה "חיפושית" בתפקיד הליצנית שלה, מעודדת את מצב רוחם של חולים במצב טוב משלה - עד שהכימותרפיה הפכה את הדבר לבלתי אפשרי.

המחלה התקדמה במהירות. חמישה חודשים לאחר האבחון, פיליס נכנעה בפני הסרטן.

ואולי... אולי היא לא נכנעה?

לפניכם סצינה שהתרחשה שלושה שבועות בלבד לפני מותה: פיליס, בלווית בעלה ובנה ובתה רות, בקומת המרתף של בית החולים, זמן קצר לאחר שעברה הליך כואב מאוד של ייבוש ראות. היא שכבה על אלונקה, בתור לצילום שיוודא שאכן נוקזו כל הנוזלים מראותיה. פיליס הבחינה באישה בשנות הארבעים שלה, שעמדה ליד אלונקה במרחק עשרה מטרים מהם.

"רות, האישה הזאת במצוקה. לכי ושמחי אותה", הורתה לה אמה.

"אמא, אני לא כמוך", התנגדה רות, "אני לא יודעת איך לגשת לאנשים זרים ולשמח אותם."

על אף כאביה, פיליס לא היתה מוכנה לזנוח את יעודה. "טוב, אז תגידי לה לבוא הנה."

על אף כאביה, פיליס לא היתה מוכנה לזנוח את יעודה.

רות ניגשה בביישנות לאישה. "סליחה", היא אמרה, "אמא שלי רוצה לדבר איתך." נבוכה, הביטה האישה אל בתה שבאלונקה, ואז עשתה את דרכה לפיליס.

"שלום, מה שלומך?" בירכה אותה פיליס בחיוך חם.

בקסם שיש רק לליצנים, היא פתחה את סגור לבה של האישה הזרה. האישה פרשה לפניה את כל הסיפור: על האבנים בכליות של בתה, על כך שלא הצליחו להוציא אותן, ועל כמה היא מודאגת.

"יש לי משהו בשבילך", השיבה פיליס. במאמץ רב, הוציאה מכיס החלוק שלה כרטיסיות ובהן הבדיחות החביבות עליה. "אין לי את המשקפיים שלי כאן, אז אני לא יכולה לקרוא. את מוכנה לקרוא אותן עבורי?" ביקשה.

האישה, שאך לפני רגע הייתה זרה, החלה לקרוא את הבדיחות בקול רם, וכל מי שהיה בטווח שמיעה פרץ בצחוק מתגלגל, כולל האישה עצמה. עוד משימה הושלמה.

שבועיים לפני מותה, הובאה פיליס בידי משפחתה להוספיס. הדבר הראשון שעשתה בכיסא הגלגלים שלה היה להכיר את כל אנשי הקומה שלה.

בחדר מולה הייתה אישה בשנות השישים, שלא סבלה ממחלה סופנית אלא רק החלימה מניתוח. אף אחד לא ביקר את האישה הזאת, והדבר טרד את מנוחתה של פיליס מאוד. היא חשה שעליה לעשות משהו בעניין עצוב זה: היא שלחה לה את מבקריה-שלה. מדי בוקר, כשילדיה של פיליס היו באים לבקרה, היא הייתה נוזפת בהם: "מה אתם עושים כאן? לכו לחדר ממול!"

עד יום מותה, מעולם לא התלוננה על כאב. שבוע לפני מותה, בראותה את כאבה של אמה, שאלה אותה רות אם היא רוצה אספירין.

"לא", ענתה לה פיליס בנחרצות. "אני אשמור את זה עד שאזדקק לזה באמת."

התלמוד מספר לנו על חכם שהיה מהלך בשוק עם אליהו הנביא. הוא שאל אותו למי מתוך האנשים בהמון יהיה בן העולם הבא. בתחילה לא יכול היה אליהו למצוא ולו אדם אחד. ואז נכנסו שני אנשים לשוק. הנביא הכיר בהם שהם זכאים לעולם הבא. החכם תהה איזה מעשה זיכה אותם בכך. הוא ניגש אליהם ושאל.

"אנחנו בדחנים", הם ענו לו, "אנחנו מעודדים את המדוכאים." (מסכת תענית כ"ב א).

מאות אנשים השתתפו בלווייתה של פיליס. בסיומה, ניגש אדם שעבד בבית הלוויות ושאל: "מעולם לא ראיתי כל כך הרבה אנשים פה. מי מת? היא הייתה אישיות מפורסמת?"

לא, היא הייתה הרבה יותר מאישיות מפורסמת. היא הייתה ליצנית.

*לעילוי נשמתה של פיליס שלוסמן, צפורה בת אברהם, ביום השנה הראשון לפטירתה.