סבתא שלי, שה' יאריך שנותיה בבריאות, אושפזה ברמב"ם. בחרתי להגיע אליה ברכבת.

השכמתי קום, ויצאת בדרכי אל תחנת הרכבת בבית שמש. תחנה נאה ומטופחת קידמה את פני. משהו שונה לחלוטין מביתני התחנות הזעירים שהיו פזורים ברחבי הארץ לפני 20 שנה. מערכת קולית ממוחשבת, הסבירה לנוסעים בעברית ברורה ומקוריינת היטב, מתי הרכבת נכנסת לרציף מספר..., לאן היא נוסעת, ובאילו תחנות גם תעצור.

הרכבת, בניגוד לתחנה, נראתה קצת יותר שחוקה. היא שקשקה דרכה אל תוך התחנה באיחור של 15 דקות. איחור של מה בכך בהוויה הישראלית הכל כך בלתי צפויה.

הנסיעה עברה בשלווה ובנחת. כשהגענו לתחנת תל אביב מרכז, התפלאנו לגלות שרכבת ההמשך שלנו, דווקא כן יצאה בזמן - 10 דקות קודם לכן - ואנחנו נאלץ להמתין לרכבת הבאה. חיכינו.

והנה בתחנה הוא, רכבות יצאו ובאו. הנוסעים עולים יורדים וחורקים הגלגלים... (ל. גולדברג, המפוזר מכפר אז"ר)

התחנה - כמו שמצפים מתחנת רכבת - הומה, וגועשת, רכבות נכנסות ויוצאות, אנשים עולים ויורדים, קרייניות ממוחשבות (וממלאי מקום קצת פחות רדיופוניים) מסבירות, מכוונות ומדריכות את ההמון.

והנה, גלשה אל התחנה רכבת דו קומתית צעירה, ופזלה בבוז אל הקטר המיושן ברציף הנגדי, שגרר אחריו שיירת קרונות עלובים לבאר שבע.

"כן יש לי מזל היום, כי מצאתי פה מקום. טוב לנוח ברכבת, מה נעים בתא לשבת". (שם)

התיישבתי בקומה העליונה. הרכבת צפרה, והחלה גולשת אט אט אל מחוץ לתחנה. מתחתי את רגלי, עקבתי אחר סדרת ההודעות הכתובות שהופיעו על הצג, העפתי מבט דרך החלון, והתכוננתי לנסיעה מפנקת עד לחיפה.

"הרכבת לא נוסעת קצת לאט מדי"? שאלתי את זה שישב לצדי.

"כן, מעניין למה". הוא תהה בקול.

אולי בגלל המחסומים הרבים בדרך, אולי הרכבת שממול מתעכבת, אולי המסילה בשיפוצים...

בבנימינה הנהג התייאש.

"עקב תקלה בקטר, הרכבת תתעכב בבנימינה מספר דקות. אנו מתנצלים על אי הנעימות שנגרמת לציבור הנוסעים".

הדקות חלפו. מדי פעם נשמעה התנצלות רעננה. ו"ציבור הנוסעים"? ישראלי כל כך. ככל שהחנייה הכפויה התארכה, האנשים יצרו שיחות עם שכניהם לספסלים, היכרויות חדשות חצו את הקרון לאורכו ולרוחבו, וחיוכי ה"כולנו באותה סירה" התרחבו.

כעבור 25 דקות הרכבת יצאה להמשך המסע, בנסיעה רכה, איטית וידידותית לסביבה. יכולנו לצפות בנוף החולף על פנינו בהילוך איטי, ואפילו לא להפחיד את החיות (אם נשארו כאלה בסביבת המסילה).

עד לעתלית. שם הרכבת נכנעה סופית.

חיכינו עוד כמה דקות במנוחה מחויכת, תוך חיזוק וביסוס ההיכרויות החדשות, ואחר כך הוזמנו אחר כבוד לרדת מהקרונות, 'סליחה מציבור הנוסעים', 'נא לא לשכוח אחריכם חפצים', ולעבור לרכבת הבאה, שהצליחה להשיג אותנו - רכבת ישנה, מרעישה ו... נוסעת.

כמו תמיד לא הייתי מעודכן, אבל בינתיים הספקתי לשמוע סיפורים ונפלאות על ביצועיה של רכבת ישראל, על איחורים, אי דיוקים, תקלות, מאבקים ומי יודע מה.

בסוף הגענו לחיפה. רק כעשרה איש טרחו לדרוש פיצוי על העיכוב - אישור לשימוש חוזר בכרטיס הנסיעה שלהם. ומה עם כל השאר? או שהיה להם חופשי חודשי, או שהם לא ידעו, או שהעדיפו לחזור באגד.

רק ברכבת

"רק ברכבת" מפוזרות הפרסומות בכל מקום. ובאמת - "רק ברכבת" היה לי זמן לשבת בשקט ולחשוב על מסע החיים:

כיצד אנו יוצאים לדרכנו מתוך תקווה ונחישות, ובכל זאת, כל כך הרבה פעמים שוכחים שצריכים להמשיך ולהתקדם. איך אנחנו מתעוררים פתאום אחרי 25 שנים (ולא דקות) ונזכרים שצריך להמשיך שוב בדרך. יש כאלה שדוהרים כל ימיהם כמו רכבת ישנה ואמינה. ויש כאלה שמזדחלים כמו רכבת חדישה, נוצצת וריקנית. לפעמים אנחנו מתקדמים, אבל לאט-לאט, כשכל זמזום דבורה או משק כנפיים חולף, מסיחים את דעתנו מהמטרה. ולפעמים אנחנו עוברים מרכבת לרכבת, וממסילה למסילה - בחיפוש, גישוש וייאוש.

חשבתי על כל אותם אנשים שפורצים אל החיים בשקשוק וצפירות, ועל כל אלה שנפרדים מהם בקול דממה דקה.

מאוחר יותר, ישבתי ליד מיטתה של סבתי, והתבוננתי כיצד 97 קרונות חייה מתמזגים בצחור הסדין. בעיניים עצומות, הציעה לי לפתוח את המקרר ולטעום משהו מהמעדנים שהכינה. נגסתי בפרוסה שהבאתי מהבית, ברכתי, הודיתי לה, ואמרתי שהיה לי טעים.

לכל אחד מאיתנו יש רגעים כאלה, בהם אנחנו מעדיפים לעצום חזק את העיניים ולא לראות לאן הובילה אותנו הרכבת הפעם. יש אנשים שממש מתמחים בזה, ובוחרים לעצום עיניים לאורך המסע כולו. אך בדרך כלל, רגע לפני שמסע החיים מסתיים, אין ברירה אלא לפקוח אותן ולראות - לאן הגענו.

נפרדתי מסבתא, הגיע זמן לחזור הביתה.

הדרך חזרה, עברה דווקא בדיוק מדהים, ממש כמו ברכבת, בלי שום תקלות ועיכובים.

מובן אם כן, למה התרגשתי למצוא בתיבת המייל שלי מצגת, שאת דברי האלמוני שחיבר אותה אני מביא כאן בתרגום חופשי:

רכבת החיים

לפני שנים, קראתי ספר מעניין שהשווה את החיים לנסיעה ברכבת, או למספר מסעות כאלה.

החיים הם כמו נסיעה ברכבת, היה כתוב שם, אנחנו עולים. אנחנו נוסעים. אנחנו יורדים. אנחנו שוב עולים ונוסעים עוד קצת. יש תאונות, ויש עיכובים. בתחנות מסוימות יש הפתעות. כמה מהן יתורגמו לרגעי אושר נפלאים. כמה מהן יגרמו לצער עמוק.

כשאנחנו נולדים, ועולים לרכבת בפעם הראשונה, אנחנו פוגשים באנשים שנראה לנו שיהיו איתנו לאורך המסע כולו. אנשים אלה הם הורינו.

עצוב כל כך. אך הדבר רחוק מלהיות נכון.

ההורים שלנו איתנו, כל עוד אנחנו זקוקים להם נואשות. אך גם להם יש מסעות שעליהם להשלים. אנחנו חיים עם זיכרונות אהבתם, זיכרונות חיבה, ידידות, הדרכה ונוכחותם התמידית לצידנו. אחרים עולים על הרכבת, ובתורם הופכים להיות חשובים לנו.

אנשים אלה הם אחינו, אחיותינו, ידידינו ומכרינו, שאת כולם אנחנו לומדים לאהוב ולהוקיר.

יש המתייחסים לנסיעה שלהם כאל מסע קליל, הם פשוט מתקדמים בשמחה.

אחרים יתקלו בהרבה אכזבות, אובדנים, ודמעות במסעם.

ועדיין, יהיו כאלה שיתעכבו להושיט יד תומכת לכל מי שצריך.

חלק מהאנשים ברכבת יותירו אחריהם רושם נצחי, וחלקם יעלו על הרכבת וירדו ממנה מהר כל כך, עד שבקושי יותירו סימן שאי פעם נסעו יחד אתך, או שאי פעם חצו את דרכך...

לפעמים נחוש אכזבה כאשר חלק מהנוסעים שאנחנו אוהבים, יבחרו לשבת בקרון אחר, וישאירו אותנו להמשיך במסע לבדנו.

ומצד שני, מי אמר שאנחנו לא יכולים לחפש אחריהם בכל מקרה?

ובכל אופן, גם לאחר שחיפשנו ומצאנו, אולי לא נוכל לשבת לצידם לעולם, כי מישהו אחר כבר תפש את המושב.

זה בסדר... מסעו של כל אחד יהיה מלא בתקוות, חלומות, אתגרים, מפלות, ופרידות. אנחנו צריכים להשתדל להפיק מכך את הטוב ביותר. לא משנה מה...

אנחנו חייבים לחתור תמיד להבין את חברינו למסע, ולראות את הטוב בכל אדם. זכרו, שבכל רגע במסענו, לכל אחד מהשותפים שלנו למסע, יכול להיות רגע של חולשה והוא עלול להזדקק לעזרה. גם אנחנו עלולים להתלבט או להסס, ואפילו למעוד...

נקווה שנוכל לסמוך על מישהו שיהיה שם איתנו - מבין ותומך...

המסתורין הגדול ביותר של מסענו, הוא זה שאנחנו לא יודעים היכן תהיה התחנה הסופית שלנו. אנחנו גם לא יודעים מתי תהיה תחנתם הסופית של שותפינו למסע. אפילו של אלה שיושבים לצידנו.

באופן אישי, אני יודע שאהיה עצוב כשאגיע לתחנה האחרונה... אני בטוח בזה!

הפרידה מכל אותם חברים ומודעים, שרכשתי במשך המסע, תהיה כואבת. יהיה עצוב לעזוב את כל אלה שאליהם אני מרגיש קרוב. אבל, אני משוכנע שיום אחד, אגיע לתחנה הראשית, רק כדי להיפגש שוב עם כל השאר. כל אחד ישא את מטענו האישי... את רובו לא היה לו כשעלה על הרכבת הזאת לראשונה.

אני אהיה מאושר לראות אותם שוב. אני אשמח גם מהתרומה שלי למטענם, ועל שהעשרתי את חייהם, בדיוק כפי שהם ישמחו על שתרמו למטעני ועל שהעשירו את חיי.

כולנו נוסעים יחד על הרכבת הזאת. מעל לכל, כולנו צריכים לשאוף ולהשתדל להפוך את הנסיעה הזאת לנעימה ובלתי נשכחת ככל יכולתנו, עד שנגיע כולנו לתחנה הסופית, ונרד מהרכבת בפעם האחרונה.

כולם לעלות!

נסיעה בטוחה,

ודרך צלחה!!!