|
זה קרה לפני 12 שנה. סבא שלי התקשר אלי, והייסורים בקולו זעזעו מיתר בלבי, מיתר שעדיין ממשיך לרטוט עד היום.
"אני גמור", הוא אמר מתוך קבלת דין הדיאגנוזה האחרונה שקיבל. "הם נותנים לי שלושה שבועות."
איזו מוזרות של הטבע האנושי - הייתי חייבת לעדכן את תפיסת המציאות שלי במחשבה, שבעוד שלושה שבועות הסבא הצעיר והחיוני שלי כבר לא יהיה שם כדי לשוחח עמי. כאילו שמישהו יכול להחליף את כרטיס המציאות שלו על מנת להטמיע בתוכו את פיסת המידע הנוספת, בדיוק כמו שהיה מטפל בחדשות על החנות שנפתחה זה עתה בשכונה.
"הם?!" יצאתי להתקפה. "ומי הם שיגידו?" רופאים נערצים מעולם לא הכעיסו אותי כמו באותו רגע שבו שמעתי את הפחד בקולו.
סבא שלי, נושא צלקות כואבות מהשנים קרועות המלחמה באירופה, תיעֵל חלק ניכר מאמונתו הדתית לאומנות. אדם מוכשר מאוד ששפך את נשמתו על הקנבס. הוא לא נתן לי אשרת כניסה לנבכי מחשבותיו כדי להבין איזה חלק שיחק האלוקים בסיפור חייו. לפחות לא אז.
"זה מה שהם אומרים", הוא ענה. מילותיו נבובות, קולו מובס.
החזרתי את השפופרת אל כנה וישבתי על מיטתי. ישיבה, כביטוי של פסיביות מוחלטת, לא הביאה לי נחמה. העברתי כך את סוף השבוע, מחכה שאוכל לבקר אותו.
כשביקרתי אותו בבית החולים בפעם הראשונה, הבחנתי שהמוות אכן כרך סביבו בעקשנות את זרועותיו הקטלניות, לופת בחוזקה את ניצן נשמתו העדין. רציתי שהוא יחלים. ידעתי שכוחו הרדום יעלה, שהוא יוכל לנצח את המחלה, אילו רק יינתן לו זמן.
רק שהזמן לא היה לצידו.
אבל האמנתי, שהאלוקים כן.  | | רעיון שבעבע בקדרה הרוחשת בראשי, החל ללבוש צורה. | | |
באותו ערב צעדתי ברחובות העיר, חוזרת לחדרי הקטן במעונות האוניברסיטה. הרחובות פעמו בקצב חיים איתן. האיש שתופף מקצב מהיר על תופי הבונגו שלו לא היה מודע למאבקו של סבי, ואני לא הייתי מודעת לעניים בפתחי הבתים. אבל אלוקים, היודע-כל, היה מודע לכל סודותינו, והחזיק במפתח לרפואתו של כל אחד ואחד מאיתנו.
רעיון שבעבע בקדרה הרוחשת בראשי, החל ללבוש צורה.
יש נוסחאות רפואיות רבות שמוצעות על ידי היהדות. יש כאלה שבוחרים לקבל על עצמם התחייבות דתית נוספת לזכותו של החולה. אחרים פונים למקובלים, שמספקים מרשמים לתרופות אלטרנטיביות לרפואת החולה, על בסיס חכמת הנסתר. ויש גם כאלה, שבדרך כלל אני משתייכת אליהם, שמעדיפים לקרוא פרקי תהלים, ולזעוק לאלוקים מתוך עמודיו הבלויים של סידור התפילה.
אף אחד מאלה לא היה כלי הנשק שבו בחרתי.
אחד הדברים שעורר אותי להתחייבות עמוקה בשמירת המצוות שלי היה הרעיון של 'שמירת הלשון': אמירת מילים שליליות על הזולת נחשבת למעשה חמור מאוד.
אפילו אם הוא לא שומע אותנו.
אפילו אם זאת האמת.
אפילו אם זה באמת מגיע לו.
כשנתוודעתי אליו, היה הרעיון הזה עבורי משב רוח מרענן בעולם מלא ברכילות, הכפשות ולגלוג. תארו לעצמכם חברה עסקית שבה אף אחד לא משמיץ את הבוס מאחורי הגב. תארו לעצמכם חדר מורים שבו אף אחד לא מרכל על התלמיד הקשה. דמיינו שני חברים שנפגשים בבית קפה ונאלצים למקד את שיחתם בנושאים של צמיחה ואתגרים בחייהם האישיים, כי החיים האישיים של אחרים נמצאים לגמרי מחוץ לתחום.
גיליתי שבעולם הדתי קיימות קבוצות כאלה, ורציתי להצטרף.
ודאי שאין מציאות אוטופית בעולם הזה. אנחנו בסך הכל בני אדם הנאחזים נואשות בשלביו העולים של סולם החיים החלקלק. אבל האידיאל נצץ כמו כיפת קריסטל זוהרת ומאירה בפיסגת ההר.
שמירת הלשון, הימנעות מכל דיבור רע על הזולת, היא כלי רב עוצמה. רבים מיחסים ניסים שהתרחשו בחייהם האישיים למאמץ משותף כלשהו שנעשה בתחום שמירת הלשון. בקרב שומרי המצוות, מבצע רחב היקף מסוג זה הפך לדבר מוכר ונפוץ.
זה היה כלי הנשק שבו בחרתי. באמצעות מבצע שמטרתו לא לדבר בצורה שלילית על הזולת, קיוויתי להילחם בישות הממאירה שפלשה לגופו של סבא.
ישבתי באותו ערב על מיטתי. הפעם בנחישות, ראשי נתון במאבק פעיל נגד התאים שאיימו להשמיד את מערכתו החיסונית של סבא שלי. שרטטתי טבלה. חילקתי את היום לחלקים. ייעדתי כל משבצת לאדם האמיץ שיסכים לקבל על עצמו להימנע מלדבר לשון הרע באותן שעות. כתבתי את שמו של סבא שלי למעלה, וביקשתי שיחשבו ויכוונו שתהיה לו החלמה מהירה, בזכות הקבלה שקיבלו על עצמם. | | התוצאות הראשוניות התגלו במהירות. כשצעדתי במסדרונות האוניברסיטה זכיתי לתגובות נלהבות. | | |
הטבלה התמלאה במהירות, עם שיחות הטלפון הנמרצות לידידיי. רצתי לחנות הצילום וצילמתי עותק לכל אחד מהמשתתפים. נתתי אותו להם, הודיתי להם, ואיחלתי להם הצלחה.
התוצאות הראשוניות התגלו במהירות. כשצעדתי במסדרונות האוניברסיטה זכיתי לתגובות נלהבות.
"יעל, אני ממש מתאמץ. בלמתי את עצמי לא להגיד משהו, וזה באמת היה קשה."
"הי - שמרתי על הפה שלי במשך שעתיים שלמות. היו לי הספקים נהדרים בזמן הזה. אולי אני צריכה לנסות את זה שוב. בהצלחה עם סבא שלך."
התגובות המשיכו לזרום. התפללתי שאיזשהו שינוי קוסמי עדין יצמח ממאמציהם הקטנים של בני האדם.
בהמשך אחר הצהריים, ארגה התשישות את רשתה הסמיכה סביבי, ונרדמתי. הנמנום שלי היה קצר והוא הוטרד על ידי צלצול הטלפון. זו הייתה אמא שלי. קפצתי.
"מה עם סבא?"
המלים שלה היו מדודות, שקולות, מתנגנות.
"סבא... בסדר גמור."
פערתי את פי כמו גוזל שמחכה לעוד. המלים שלה דעכו לרגע וחזרו שוב בקצב אש.
"הם באו להמשיך עם הכימותרפיה. הם הביאו את הצילומים האחרונים כדי לבדוק שוב. רק בשביל הפרוטוקול של בית החולים.
"לא ראו בצילומים שום סימן למחלה. נראה שהיא נעלמה. הם בדקו ובדקו שוב, הם לא מבינים."
זה היה מהיר מדי. "אני לא מבינה אמא."
ואז, החלו קולות שמחה מתגלגלים וגולשים מתוך החוטים.
"גם הם לא! מין תעלומה כזאת."
מין נס כזה.
קמתי מהמיטה ויצאתי להתפלל מנחה. עמדתי שם כמו גולם. למה כל כך הופתעתי? האם אין לי מספיק אמונה ביכולת האדם לפלס את דרכו אל התוכנית השמימית? האם לא זה מה שה' רוצה מאיתנו? קפסולת הספק העצמי שלי החלה מתמוססת והדמעות זרמו בחופשיות כמו קרח שזה עתה נמס.
היום, סבא שלי כבר לא בעולם הזה, ואני אסירת תודה לה' על שנתן לו ארכה. אני לא יכולה לחשוף כל מה שהיה; די אם אומר שכאשר משיב האלוקים חיים לנבט קמל, מתחילה צמיחה אדירה.
וכאשר פונה האדם כלפי מעלה כמו פרח שזוקף כותרתו, אלוקים חונן אותו בהשראת שכינתו, ומשקה אותו בברכת נוכחותו.
פורסם בתאריך:
10/6/2007
| 
