האלוקים ברא את האדם בצלמו, באותה דרך שסוֹפר בורא את כל דמויותיו 'בצלמו'. כל דמות בסיפור מבטאת אספקט שונה של המחבר. אפילו היחסים בין הדמויות חושפים במידת מה את האמת על המחבר.

מצד שני, יש גם דמויות שאיתן המחבר לא מזדהה. בכל סיפור טוב יש דמות יריבה, מישהו "רע". בכל ספר מוצלח יש דמות בעייתית שיוצרת את כל המתח. למה הדמות הזאת נמצאת שם? משום שהרע משחק תפקיד ראשי בגילוי האישיות הפנימית של כל שאר הדמויות. זה תפקיד חשוב. תפקידם של האנשים הרעים בסיפור, הוא לעזור לאנשים הטובים בסיפור לחשוף את האני הפנימי ביותר שלהם. להפגין אומץ לב יוצא מגדר הרגיל, גבורה עילאית, להגיע להחלטות חדשות וכו'.

למעשה, הדמות השלילית בכל סיפור טוב מעניקה לדמויות האחרות את האפשרות לבחור בחירות חשובות, שמגלות את מהותם הטובה. כך יוצא שבפועל, הרע משרת את האינטרס הגדול ביותר של כל שאר הדמויות, וכמובן, של המחבר (שלמען האמת, כל הסיפור עוסק בו).

לכן, כל הדמויות משרתות בעצם את רצונו של המחבר; למרות שכמה מהן משרתות אותו באופן ישיר, כביטוי ישיר של עצמו בעולם שהוא יוצר - וכמה מהן משרתות אותו באופן עקיף, בכך שהן יוצרות הזדמנויות לאחרים לשרת אותו באופן ישיר.

לשרת או לא לשרת, זאת לא השאלה, ואין כאן גם אפשרות בחירה - כי כל דמות משרתת את המחבר.

זה היסוד המונח בכל בחירה של כל דמות. לשרת או לא לשרת, זאת לא השאלה, ואין כאן גם אפשרות בחירה - כי כל דמות משרתת את המחבר. הבחירה היא רק באיזה אופן אני אשרת אותו - באופן ישיר, בתפקיד הדמות הטובה, או באופן עקיף, בתפקיד הרע?

ומה זה משנה אם אנחנו משרתים אותו באופן ישיר או עקיף? למחבר זה באמת לא משנה - הסיפור שלו ייכתב בכל מקרה. אבל זה בהחלט משנה לנו, הדמויות. לא רק שהבחירה הזאת קובעת כיצד תיראה סצינת הסיום שלנו, אלא גם מה תהיה איכות החיים שלנו לאורך הסיפור כולו.

התענוג לשרת

כמו שכולנו יודעים, תמיד הטובים מנצחים בסוף. נכון שהם עלולים להפסיד בכמה מהקרבות לאורך הדרך, אבל במלחמה הם תמיד מנצחים. אפילו כשנראה שהם מפסידים, לעתים קרובות זה לא נכון, משום שבכל מאבק הם משיגים שינוי וצמיחה של האישיות, ונהנים מתחושת הזדהות עמוקה עם המחבר שלהם.

זה לא כך אצל הרעים. מה שהרבה יותר גרוע מהמוות האיום שממתין להם בסצינת הסיום, זה הכאב שממנו הם סובלים מדי יום ביומו. נשמתו של הרע מנותקת ממקורה האלוקי, לעולם הפנימי שלו אין קשר עם האלוקים - ולכן חסר בו כל ערך מתקיים של משמעות.

כעת, אנחנו מבינים טוב יותר את המושגים "לעבוד את האלוקים" או "לא לעבוד את האלוקים". באופן כללי, כשאנחנו לוקחים את התורה וקוראים על עבודת ה', אנחנו עלולים להרגיש שמדובר במין עבדות. למה שאני ארצה לעבוד את האלוקים? להיות משרת? אבל, אם אנחנו דמויות בסיפור, "איך היינו רוצים לשרת את המחבר?" זו בדיוק המהות שלנו. וזה הכבוד הגדול ביותר בעולם.

מה זאת אומרת לשרת את המחבר באופן ישיר? זאת אומרת שאני משמש כלי שמבטא את המחבר בסיפורו. ככל שאני משרת יותר את המחבר ורצונו, כך מחלחלת נוכחותו של המחבר יותר אל עצם מהותי, וכך אני מבין יותר שיש בי ניצוץ של המחבר ושאני משחק תפקיד בסיפור ההיסטורי שלו. אין כאן עניין של כניעה אלא עניין של ביטוי אישי. הנקודה כאן היא מי אתה, למה אתה, מיהו האלוקים, ומדוע הוא בורא.

כשהציע האלוקים את התורה ומצוותיה לעם ישראל, הם הבינו שהמחבר הגדול של החיים אינו מציע להם כתבי קודש בלבד, אלא את תסריט חיי היומיום. הם הגיבו בלי היסוס: "נעשה ונשמע". הם הבינו שהתורה הייתה, הִנָּה ותהיה תמיד כוח מכַוון של העולם בשורש קיומו. הם הבינו שעקרונות התורה ומצוותיה נותנים לנו את האפשרות לשחק בתפקידים הטובים ביותר, להיות כל מה שאנחנו יכולים להיות - לשרת ולחוות את הסיפור שלנו כגיבוריו.