לפני ימים ספורים ביקרתי באחד ממפעלי הבירה הגדולים בישראל. אולם הכניסה של המפעל היה מקום מעניין במיוחד: החברה הפכה אותו למעין מוזיאון המתעד את מקומה של הבירה בהיסטוריה האנושית. מבין המוצגים ושלטי ההסבר התברר דבר מעניין: שתיית בירה אולי הייתה מקובלת מאז ומתמיד, אבל היחס לשתייה מופרזת - שיכרות - עבר שינוי ניכר. בתרבות המצרית העתיקה, כמו גם בתרבות האשורית, שיכרות נחשבה למעלה טובה, מידה שיש להשתבח בה. המצרים הקדמוניים לא נרתעו מלהעניק לילדיהם שמות שאפתניים כמו 'זה השותה שיכר רב'.

אלכוהוליזם הוא אולי בעיה נפוצה למדי היום, ובירה היא בהחלט משקה פופולארי. אבל בסולם הערכים המקובל עלינו, שיכרות מתמדת אינה מעלה מעוררת כבוד. הנצרות והאיסלם שהחליפו את התרבויות האליליות הקדומות, ביקרו אותה בתוקף ועזרו ליצור את הסטנדרטים הללו. שתיהן, כמובן, שאבו מהיהדות - הדת הראשונה שהכירה בא-ל אחד, התפטרה מקונספציית האלים המרובים - שביניהם נמצא תמיד אל היין והשתייה לשוכרה - ולימדה את האדם את חשיבות הריסון העצמי וההתרחקות מרדיפת תענוגות מופרזת ומזיקה.

זו דוגמא מעניינת להתפתחות קנה מידה מוסרי מקובל על האנושות. מעניינת במיוחד לשיקול בוויכוח הנצחי הדן בשאלה האם חיים מוסריים דורשים אמונה באלוקים.

מוסר גנטי?

דוקינס טוען בספרו רב המכר 'אשליית הא-ל' שהתנהגות מוסרית מוטבעת בגנום שלנו

הטיעון העכשווי ביותר בעד האתיאיזם המוסרי הוא טיעונו של המדען ריצ'רד דוקינס. דוקינס, מדען בריטי בכיר, חוקר התנהגות בעלי חיים, ומיסיונר נלהב של האתיאיזם, טוען בספרו רב המכר 'אשליית הא-ל' שהתנהגות מוסרית מוטבעת בגנום שלנו. אנחנו מפגינים אלטרואיזם פשוט כדי לשרוד. כחוקר התנהגות בעלי חיים, הוא מביא שתי דוגמאות מעולם החי: האופן בו יונקים מסוגלים להתמסר לצאצאיהם בחוסר אנוכיות מדהים הוא דוגמא אחת. דוגמא אחרת היא התועלת ההדדית של דבורים ופרחים: בתהליך ההאבקה, הדבורים מקבלות מזון, בעוד הפרחים זוכים לרבייה. אם הטבע מסוגל לשתף פעולה בנדיבות כזו, מדוע לא בני האדם?

בתחומים מסוימים אכן נראה שקל לגבש משנה מוסרית בלי להזדקק לאלוקים. דוקינס מביא בספריו, בין השאר, מחקרים שמוכיחים שאנשים מרחבי העולם בדרך כלל מגדירים אותם דברים כטובים או רעים, מוסריים או בלתי מוסריים. מנקודה אחת חשובה הוא מתעלם: כל האנשים המסכימים על אמות מידה מוסריות ניזונים מהמטען התרבותי המערבי. מטען תרבותי ששואב את המוסר המוצהר שלו מהדתות המונותיאיסטיות - ובמקור הראשוני, מהיהדות. אם הגנים אחראיים למוסר, איך ייתכן שמצריים העתיקה שיבחה הפקרות, ספרטה התירה רצח תינוקות חלשים, ולא מעט עמים קדומים האמינו בקדושתם של קורבנות אדם?

בזכות הגלובליזציה, המוסר האנושי המערבי הפך משותף ליותר ויותר אנשים בעולמנו הגלובאלי. במקומות אליהם הגלובליזציה לא חדרה, 'הגן המוסרי' מסתבר, לא בדיוק פועל. האדרת פיגועי התאבדות בקרב עמים מוסלמיים היא הוכחה חותכת לכך. דוגמא ישנה יותר אפשר למצוא ביומנו של אלברט שוויצר, ההומניסט הגדול ששימש שנים כרופא לשבטים פרימיטיביים באפריקה. שוויצר תיעד את שאלתו של אפריקני זקן משבט קניבאלי, ששמע על מוראות מלחמת העולם הראשונה: "אינני מבין. אנחנו הורגים אנשים כי אנחנו צריכים לאכול, אבל אתם הלבנים שאינכם אוכלים בשר אדם, מה פתאום אתם הורגים זה את זה?"

בהגיון שלו, רצח היה מותר לתועלת תזונתית מיידית. בהגיון המערבי, קטל המלחמה היה מוסרי עד מאד לצורכי קניית תהילה למדינה. איה הגן שיכריע בין השניים?

במידה שיש לעולם סטאטוס קוו מוסרי, הוא שואב מהתנ"ך שקבע אמות מידה מוסריות אשר הוכיחו את עצמן במבחן הזמן. האתיאיסט המושבע ביותר שהוגה את המילה 'מוסר', רואה בעיני רוחו את המסגרת המוסרית המקובלת במערב, ששואבת, במקורה הקדום, מקבלת קיום הא-ל והרכנת ראש בפני ציוויו.

בין מדרש ומעשה

גם אם מקבלים שאדם הכופר באמונה מסוגל לאמץ לעצמו השקפת עולם מוסרית, האם הוא אכן ייצמד אליה? קוד מוסרי וחיים מוסריים הם שני דברים שונים לחלוטין.

קוד מוסרי וחיים מוסריים הם שני דברים שונים לחלוטין

דוקינס, המאמין שהאבולוציה העניקה לנו גנים אלטרואיסטים שופעי אמפטיה, כאמצעי הישרדות, מסכם את טיעוניו בשאלה: "אם היית בטוח שאין אלוקים, האם היית רוצח, אונס או גונב? מעט מאד אנשים יאמרו שכן."

'מוסריות טבעית' היא הרבה פעמים לא יותר מהטמעה של חוקי המדינה המקובלים. השאלה 'האם היית רוצח, אונס או גונב לו ידעת בבטחה שאין אלוקים', היא שאלה מיתממת. הניסוח הנכון צריך להיות 'האם היית רוצח, אונס או גונב לו ידעת בבטחה שלא תיענש על כך'. התשובה לכך? כבר הוכח לא פעם שלוקח זמן קצר להפתיע, כדי להתנער מהרגלים מוסריים שהם פשוט רק - הרגלים.

דוקינס מצטט ממחקרים שמוכיחים שרוב בני האדם מסכימים על הגדרות טוב ורע, מוסרי ושאינו מוסרי, אבל המחקרים הללו כולם תיאורטיים. לא לשווא הוא מעדיף להתעלם מניסויים מעשיים: הם מפריכים לחלוטין את הטיעון הזה. בניסוי המפורסם של פרופסור סטנלי מילגרם, שניסה לחקור את הציות העיוור לסמכות של הנאצים, נשאלו בני אדם שונים - שהחזיקו מעצמם כאנשים מוסריים - האם יוכלו לענות בן אדם. כולם השיבו בשלילה. לאחר מכן, הוסבר להם שהם עומדים להשתתף במחקר על למידה. החוקרים נתנו לכל נבחן שוקר חשמלי וציוו עליו להציג שאלות שונות לנבחן שנמצא בחדר סמוך. הוסבר להם שהנבחן מחובר באלקטרודות לשוקר, ושכל פעם שהוא טועה בתשובותיו יש לתת לו מכת חשמל. הנשאל הונחה להיאנח מכאבים, על אף שבאמת לא היה מחובר לאלקטרודות. רבים מהמשתתפים בניסוי הביעו אי נוחות, אבל, בלי יוצא מן הכלל, כשחוקר חמור סבר ועטוי חלוק לבן ציווה עליהם לתת שוק חשמלי לנבחן בחדר הסמוך, הם עשו זאת - וגם הגבירו את העוצמה לפי הוראותיו.

בניסוי מפורסם אחר, של פרופסור זימברדו, חולקו הנבחנים לאסירים וסוהרים, כשלסוהרים ניתנת יד חופשית בניהול הכלא המדומה. כל הסוהרים היו בעלי רקע נקי מרבב: אבל בניסוי הפגינו ברוטאליות רבה. הסוהרים הפכו בהדרגה להיות יותר ויותר סדיסטיים, במיוחד בלילה כאשר חשבו שהמצלמות אינן פועלות, ונהנו לנצל לרעה את העצמה והכוח שבתפקידם. המצב בכלא המדומה הדרדר עד כדי כך, שהחוקרים נאלצו להפסיק את הניסוי בגלל האלימות הגואה והנזקים הנפשיים שהנסיינים בתפקידי האסירים החלו לסבול מהם.

המחקרים האלו מעניינים במיוחד משום שאינם מערבים שום פיתוי מיוחד לנבחנים. במחקר הראשון, כל שקרה הוא שהפעילו על הנבחנים מעט לחץ, וכבר הם הסכימו לענות אדם חף מפשע. במקרה השני, משחק תפקידים שנתן להם כוח מדומה שיכר את ה'סוהרים' לחלוטין. כל המוסר המתנגד לאלימות ננטש בגלל סיבות קלושות במיוחד. ומה קורה כשפיתויים חזקים בהרבה עומדים על כף המאזניים?

המחקרים של מילגרם וזימברדו מאששים ניסיון חיים שכולנו מכירים בו. יש מרחק עצום בין עקרונות מוסריים תיאורטיים לחיים מוסריים. שיקול דעת אובייקטיבי בשעת מבחן הוא מצב בלתי אפשרי למין האנושי. יותר מידי פיתויים, דחפים ואג'נדות נסתרות נלחמות להתגבר על המוסר התיאורטי שלנו. אם זיהוי אינטלקטואלי של עקרונות מוסריים נכונים הוא כל מה שדרוש לחיים של טוב ויושר, איך ניתן להסביר את הפער התהומי, לא פעם, בין משנתם הרשמית וחייהם הפרטים של פילוסופים המטיפים לאתיקה, סופרים המהללים חמלה, ושאר אנשי הרוח המתיימרים לפסוק בסוגיות מוסריות סבוכות?

לא כמו בעלי חיים

בעלי חיים מפגינים אלטרואיזם מתוך אינסטינקט, אבל בני אדם אינם בעלי חיים. שלא כמו בעלי חיים, המוסר שלנו התפתח בהתאם לדתות השליטות, מעבודת אלילים לאמונה בא-ל אחד. הדבורים והפרחים ניהלו את יחסי הגומלין שלהם גם בימי הפרעונים, אבל בני האדם שיבחו מעשים אחרים אז. שלא כמו בעלי החיים, יש לנו חשיבה מפותחת יותר, שמוכנה להצדיק כל מעשה בעינינו ובעיני אחרים. בתוך כולנו יושב הסנגור שמוכן להצדיק את מעשינו. גם אם סטינו באופן ניכר מהעקרונות המוסרים התיאורטיים שלנו.

בעלי חיים מעולם לא ביצעו רצח עם או שום דבר שמתקרב לזוועות שייצר המין האנושי. עבור חיות רצון להישרדות עשוי להיות בסיס מספק לאלטרואיזם ושיתוף פעולה, אבל כפי שההיסטוריה עקובת הדם של גזע האדם מוכיחה, אפילו תועלתנות פשוטה לא יכולה לשמור אותנו בדרך הישר.

כדי להיות בעל חיים 'מוסרי', די לנהוג בהתאם להכתבת הגנים. בני האדם, עם זאת, זקוקים לאלוקים. רק כך, כשהמוסר הופך מעניין של שכנוע עצמי לעניין של ציות, הוא הופך להיות ערך מוחלט שמדריך את חיינו. מוסר שקני המידה שלו לא ניתנים לכיפוף כי חם היום או משום ש'בעצם זה יהיה לתועלת'. רק מוסר כזה מסוגל להישאר עם האדם גם בשעות מבחן קשות. כפי שהודו אפילו פילוסופיים חילוניים כמו ניטשה וסארטר, האמונה בקיום הא-ל היא זו שמבטיחה שהאדם ידע לומר לעצמו 'אסור' ולהתגבר על הפיתוי. בלי זה, זו רק שאלה של נסיבות, אם ומתי נדמה לבעלי חיים - אבל לא לצד האלטרואיסטי שלהם.